50 שנה. המחשבה בלתי נתפסת כמעט. 50 שנה. המספר העצום הזה. 50 שנה מאז שהופתענו ככה, והנה אנחנו שוב מופתעים ככה. מה נשתנה? כלום. העולם כולו התחלף מאז מי־יודע־כמה פעמים, גם ישראל התחלפה, אבל כאן, במלחמת הנצח המזרח־תיכונית, אין כל חדש. כלום. אפס. נאדה. 50 שנה.
ממשלות ישראל - בעיקר מימין - באות והולכות, משמיעות את הקולות שאנחנו מבקשים מהן להשמיע: אבו־עלי ואבו־יאיר, וניכנס בהם, ונראה להם, ומשילות ועליונות וניצחונות וגבורה; 50 שנה - וכלום. שום כלום.
50 שנה, והמדינה הזו ממשיכה להיות התגשמות חזונו של הנביא נתניהו: הלנצח נחיה על חרבנו? כן. כי בזה בחרנו. מי בבחירה מודעת (נתניהו), ומי בטמינת ראש נצחית בחול - כל אחד והחול המועדף עליו, החל מחולות ההיאחזות של איזו גבעה סחופה בשומרון וכלה בחולין של מכונות אספרסו תל־אביביות - ובמחשבה (שלרוב הדחקנו ממילא) שזה אשכרה אפשרי: שסכסוך יכול להתקיים (ואפילו להיות "מנוהל") לנצח נצחים. כי ממילא "אין פרטנר", כי תנו כסף לחמאס כדי שיהיה פרטנר למלחמה כמעט בלתי מורגשת, כי תנו לנו לחיות בלי לחשוב כי תכף ממילא נמות.
אתמול תכף הגיע. אתמול מתו ישראלים בסיטונות כמו לפני 50 שנה בדיוק; בהפתעה גמורה, בהלם מוחלט, בהפקרת חיי ישראלים - והפעם אפילו גרוע יותר: לא חיילים במוצבים התחננו לחילוץ; אזרחים ביישובים התחננו. אמהות נאלצו לגונן בגופן על ילדיהן הקטנים במטבח ביתן בעוד מבחוץ נשמעות היריות; בדיוק הסיטואציה האחת שכל הפרויקט הציוני ומדינת ישראל קמו כדי למנוע.
והמילים הבאות בתור כבר ידועות מראש: מחדל, התרעות שהיו, התעלמות, דרג פוליטי, ועדת חקירה, לשטח את עזה, להיכנס, למוטט את שלטון חמאס, להפציץ, להראות. חולשה והתקרבנות אינסופיות כלפי פנים, בריונות וכוח־ורק־כוח כלפי חוץ.
כל כך צפוי. כל כך חסר תכלית. 50 שנה, אותו סרט אימה רע. על מי אנחנו עובדים? רק על עצמנו.
וביום שכזה, צריך כל ישראלי הגון להתרכז לרגע עם עצמו בלבד ולחשוב: האם אני מוכן להמשיך ככה. האם אני מוכן שילדיי יגדלו ככה. האם אני מתכוון להוריש להם אותו מקום חסר תקווה וסיכוי, חמוש עד אוזניו ועדיין כמעט נשחט אחת לכמה עשרות שנים ולעולם לא לומד כלום? האם אני מוכן להמשיך בסוג הקיום הזה - המתעלם מהפיל שבחדר ומקבל מנהיגים שעסוקים אך ורק בעצמם ובשרידתם ולעולם, אף פעם, לא בי או בארצי - ונשאר כאן ומשאיר כאן את אהוביי וכורך את גורלנו במקום כזה?
ואולי הפעם - 50 שנה אחרי הפעם הקודמת - אולי הפעם נחליט שלא להמשיך ככה. אולי הפעם, כשהסיבוב הזה, המבצע הזה, המלחמה הזו - יקראו לזה איך שיקראו, הנה מה שתמיד אובד בתרגום: חוסר תוחלת נוסף - יהיו מאחורינו, ייפתח סוף־סוף, באמת, החוזה המדובר ההוא בין ישראל לאזרחיה, וייחתם בנוסח חדש. נוסח שיכריע, לפני הכל, האם אנחנו מוכנים לעוד 50 שנים כאלה, או שעד כאן, כי בשום אופן לא עוד.
לא אותם מנהיגים. לא אותה גישה. לא אותה מדיניות. לא אותם התעלמות, הכלה, ניהול, חימוש, שיחוד, מבצע עונתי, מוות נצחי.
החוזה החדש צריך, לפני הכל, לתת למקום הזה, לישראל, לנו, תקווה ממשית לשינוי. לאפשרות אחרת. לסיכוי חדש. לפתרון.
כי עוד 50 שנה כאלה, גם אם נצליח לצאת מהן בחיים, יהרגו אותנו.
