שום דבר לא דומה לזה.
אני יושב נעול בממ”ד, בחושך, אוחז באקדח שלי ולא מרפה. אני רוצה להאמין שצה”ל שולט במצב, אבל לא מצליח. השאלות מתרוצצות בראש ולא נותנות מנוח: מה יהיה עכשיו? לאן כל זה מוביל? ובעיקר: מי נרצח? מי נפצע? מי נחטף? אולי בכלל עדיף לא לדעת?
כתושב העוטף וככתב ותיק בגזרה, שחווה כמה וכמה סבבי לחימה, מעולם לא שמעתי זעקות מקפיאות דם כמו אתמול. אנשים שמתחננים לעזרה, שמישהו יציל את חייהם. במשך שעות מחבלים הסתובבו בין הבתים וטבחו באזרחים. אובדן שליטה מוחלט. תחושה שאין על מי לסמוך, שכל אחד צריך לדאוג לעצמו ולמשפחתו.
אני חושב על הילדים שלי, שרק לפנות ערב חולצו מקיבוץ זיקים. ילדים שאחרי 12 שעות של אימה נלקחים מביתם, מלווים בצוותי שב”כ עם רכבים ממוגנים, ומתפנים בשיירה עם עוד עשרות תושבים מפוחדים ומודאגים, שביתם הפך ברגע לשדה קרב, שאף אחד לא נותן להם תשובות.
כשדיברו על תרחישים קיצוניים, זה היה רק בתיאוריה. אף אחד לא האמין שהתסריט הכי גרוע עלול להתממש. והנה, זה קרה, וזה אפילו יותר גרוע ממה שאפשר היה לדמיין. עידן חדש מתחיל בעוטף עזה. כבר עכשיו, בטרם התפזר ערפל הקרב, ברור ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
כמו במלחמת יום הכיפורים, גם הפעם כל תושב ותושבת מכירים מישהו שנרצח או נפגע. חברים, בני משפחה, אנשים בקהילות היישובים. קו ההגנה על יישובי עוטף עזה נפרץ באחת. הכל קרס ברגע אחד: לא רק הגדרות, גם תפיסת הביטחון נעלמה כלא הייתה. תושבי העוטף שמעו שוב ושוב במשך השנים, בכל שיחה עם צה”ל, שיש על מי לסמוך. שחמאס חלש מאיתנו, שהכוחות ערוכים תמיד ולכל תרחיש.
זה לא קרה. השאננות גרמה לאסון הזה. מיליון שאלות עולות, ועוד ידובר רבות על מחדל 7 באוקטובר. אבל תחושת הביטחון של התושבים, שהייתה שברירית ממילא והלכה ונסדקה עוד עם כל “טפטוף” של רקטות ועם כל אזעקה, התנפצה אתמול לרסיסים. ייקח שנים לשקם אותה, אם זה בכלל אפשרי. וההשלכות של המלחמה הזו, של הידיעה שננטשנו על ידי המדינה שלנו, ילוו אותנו, התושבים, הרבה יותר זמן.
