"נראה לי שמישהו הפך לך את הבית", אמרתי לחמותי היום באיזו דקה של רגיעה יחסית. היינו בעיצומה של פעולה הירואית להוצאת דורי דורות של בגדים שנשכחו, תכשיטים אבודים וגם שני אקווריומים מהממ"ד של חמי וחמותי החוצה. כשחדר קטנטן צריך להכיל שמונה נפשות, ביניהן שני פעוטות, נדרשים אמצעים דרמטיים. "נראה לי שמישהו הפך לנו את החיים", ענתה חמותי. אישה חכמה.
בשש ורבע בבוקר היינו בשגרה מלא־מלא. הילדים התעוררו והתחלנו לתפעל את הבוקר, העברנו בינינו דיבורים על הסוף המתקרב והמיוחל של תקופת החגים. בשש וחצי שמענו צבע אדום. גם זו, למרבה הכאב, שגרה שרגילים אליה. רצנו לממ"ד וחיכינו לשקט, שלא בא. עוד אזעקה ועוד אזעקה. המפה בטלפון הראתה שכל הארץ אדומה. כאן, בשדרות, אנחנו כמו טועמי יינות מנוסים. אם יינות היו ארגוני טרור, כמובן. הבנו שזה לא ג'יהאד ולא סוררים אלא חמאס מלא־מלא. אירגנו כמה דברים ('נשלים אחר כך') ורצנו לבית של ההורים של אשתי, שגרים מולנו, להעביר ביחד את שעות הסבב המסתמן.
עד כה, עדיין שגרה. ואז, החל המהפך, ההתהפכות. זה התחיל בתמונות וסרטונים. זרם אינסופי של דיווחים ושמועות שעד לרגע זה אינני יודע מה מהן אמת ומה לא. השורה התחתונה: חמאסניקים חצו את הגדר. בהמוניהם. אין צבא. אנחנו לבד. את רוב הזמן, כמעט עשר שעות, בילינו בממ"ד הקטן. שומעים קרבות ירי מבחוץ. גג לידנו נכבש לזמן קצר על ידי חמאסניקים ואפילו שמענו קולות מעלינו.
אבל מה זה אומר, חיים שמתהפכים? זה אומר לעשות תורנות בין יושבי הממ"ד בהישענות על ידית הדלת ולהתכונן ליד אויב מהצד השני שתרצה לפתוח אותה. זה אומר לשחק ולשיר עם הילדים, ותוך כדי להחליף מבטים המומים על אינספור הסרטונים והדיווחים הנוראיים, וגם על החברות והחברים ביישובים הסמוכים שמתחננים לעזרה ואין מושיע.
חיים שמתהפכים זה שרעיון המדינה מתפורר לאפר ברגע. אין צבא, אין משטרה, אין אף אחד. כל משפחה לעצמה. במשך שעות ארוכות. נכון לשעת כתיבת שורות אלה - איש לא דיבר איתנו. ברגע מסוים דיווחנו על קולות חשודים מהגג. הגיעו אנשים לרחוב, ככל הנראה חיילים שבאו לבדוק. אבל לא יצאנו אליהם. לא יכולנו לדעת אם הם חיילים או חמאסניקים במסווה.
חיים שמתהפכים זה כשבית מפסיק, בשנייה אחת, להיות מרחב בטוח. שהרחוב שבתי ואני מטיילים בו יחפים, והרחבה עם הטרמפולינה, הופכים שדה קרב. שהגן של הילדים הוא אזור מלחמה. כבר עשר שעות שאנחנו בלי תמ"ל לילדים, שנמצא ממש דקה הליכה מאיתנו. אבל אי־אפשר לצאת. מסוכן.
בסוף כל מאמר נהוג לרשום פסקת סיכום. אבל הביטוי נראה לי, ובכן, קצת מצחיק. אנחנו רק אחרי היום הראשון של מה שנראה כמערכה ארוכה ונוראית. אנחנו לא יודעים הרבה יותר מאשר ידענו בבוקר. אנחנו מפחדים, מבולבלים ומשקיעים כל מאמץ בלהיות שם בשביל הילדים. להגן מהאויב שמבחוץ ומחוסר הוודאות שמבפנים. אנחנו אפילו לא יודעים איפה נהיה מחר.
אבל כמו כל דבר, גם לטקסט הזה כדאי שיהיה סיום, אז הנה אחד שאני חושב שהוא ראוי: בקהילה השדרותית שלנו יש לנו נוסח קבלת שבת משל עצמנו. שילוב של התפילה המסורתית, טקסטים קיבוציים וטקסטים שכתבו חברי הקהילה. מאז 2008, במבצע עופרת יצוקה, הוחלט להוסיף תפילה נוספת, תפילה לשלום, וזה הנוסח: שבת שלום אומרים, שבת שלום. ובכל שבוע, השבת מגיעה והשלום עדיין מתעכב. אבל אנחנו לא נתייאש, ושבת אחרי שבת נחזור ונבקש: עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ועל כל יושבי תבל ואמרו - אמן.
הביאה לדפוס: הדר גיל־עד
