בשעה 06:30 התעוררנו לנודניק בנוסח צבע אדום. באוטומט קפצנו מהמיטה והתקדמנו יחד לממ"ד. אמא, אבא, תינוקת בת שנה וכלב מפוחד שלא מפסיק לנבוח. בתמימות חשבנו "טוב, זה היה ברור, כבר תקופה שאמור להיות משהו".
בשגרת חירום כמו בשגרת חירום, אנחנו אורזים את עצמנו ונוסעים למשפחה "עד יעבור זעם".
שאלתי את בעלי, דוד, "אני אארגן מהר תיקים?" הוא הביט בי וענה בשאלה "ניסע?"
אף מחשבה שעברה לנו בראש, ולו הכי קטנה, לא ניבאה את הזוועות שהתרחשו כבר באותה העת ברחובות העיר שדרות, העיר האהובה שלנו.
מחבלים שהגיעו לטבח מטווח אפס, רכובים על טנדרים מסחריים, בלבוש שחור, עם נשקים שלופים, הסתובבו בחופשיות והפכו את העיר שלנו לסט בסרט אימה.
בזמן שהתלבטנו, הפושים התחילו להגיע ולאט־לאט הבנו שמדובר במשהו גדול, הרבה יותר גדול.
צמד המילים "חדירת מחבלים" הופיעו על מסכי הניידים שלנו בשלל נוסחים. נכנסנו לרשתות החברתיות כדי להבין יותר, שם ראינו שכל אחד מדווח ומשתף מהשטח מה שהוא יודע, רק שאף אחד לא באמת ידע משהו. היו הרבה סימני שאלה באוויר.
דבר אחד היה בטוח - לא זזים מהממ"ד.
שמענו אזעקה ועוד אזעקה, צרור יריות שניצח גם את חלון הממ"ד, בומים שהרעידו את הבית וגם את חדרי הלב. הפחדים והחששות הלכו והתגברו, הדמעות זלגו מעצמן.
ריבונו של עולם, מה קורה שם בחוץ? שמישהו יעשה כבר משהו!
וכך עברו להן השעות בממ"ד, מבלי לצאת כלל. בין משחק וריקוד כי חייבים לשמור על אופטימיות ולשדר לנגה שלנו שהכל בסדר, לבין שיחות עם בני משפחה וחברים מודאגים, חדשות, מבזקים ודיווחים בלתי נתפסים. בעודי כותבת שורות אלו מדובר ב־12 שעות, רגע לפני ליל לחימה נוסף.
תנחומיי למשפחות הנרצחים
ורפואה שלמה לפצועים
עם ישראל חי
הביא לדפוס: לירן תמרי