בין הדי הפיצוצים והאזעקות, בבוקר החג, יצאנו מהבניינים ומהבתים ללוות את אהובינו שיצאו למילואים. הם לא חשבו פעמיים כשארזו תיקים, פתחו טלפונים בחג ויצאו לדרך, בידיעה גמורה שמי שמנהל את העסק כשל כישלון חמור וצורב. קבוצות הווטסאפ רעשו – טרמפים, תרופות למי שצריך, סיוע בקניות, אפילו חלוקה של שקיות הפתעה לילדים שיושבים בממ"ד במקום לרקוד בשמחת תורה. הסיפור של היישוב שלנו, נקודה משמימה בשפלה, הוא הסיפור של מדינת ישראל. מדינה גדושה באנשים ישרי דרך שיעשו עבור המקום הזה הכל, ושברגעים הקשים הללו הם אלופים בערבות הדדית.
החברה הישראלית נמצאת במערכה הקשה בתולדותיה כשהיא מפוררת ושסועה מבפנים. הבוקר נקום למספרים קשים מאוד של הרוגים, לסיפורי אימה, כשאנו ברגעים הכי שבירים שלנו. בגלל זה בדיוק הגבורה הבלתי נתפסת של האזרחים ביישובי עוטף עזה, לצד הערבות ההדדית המרגשת של אזרחי ישראל, חייבת להיות המאור הגדול שלנו. עלינו להתמקד בה, ורק בה. לחזק את הקשרים והסיוע בתוך הבניין והרחוב. בקהילת בית הספר ובעבודה. לתת יד בפשטות, בלי חשבון, לחזק זה את זה ולהתרחק כמו מאש מסוכני הכאוס שיעבדו שעות נוספות בהפצת חדשות כזב, בהסתה שתחמיר עוד יותר על רקע החדשות הקשות, בלעג עטוף פטריוטיזם קדוש.
רוב רובם של הישראלים יודעים היטב לצופף את הרשת. זו ממש לא חברה של קורי עכביש, אלא כזו שמסוגלת להתעשת ברגע ולהבין מה חשוב כעת – לנצח את האויב, לחזק את העורף, לעטוף את האבלים והפצועים ובפשטות: להיות הגרסה הכי טובה ואנושית של עצמנו. זו תהיה מערכה ארוכה, מפחידה וכואבת, וכל מה שיש לנו ברגע הזה זה האחד את השני. באופן אבסורדי, דווקא אותה ערבות מדגישה עוד יותר את עומקו של המחדל. הווילון הוסט ועכשיו כולנו רואים את הערווה הגדולה: ככה זה נראה כשאין מדינה. כשאין מנגנונים מתפקדים בכלל – לא בביטחון, לא בתחבורה, לא ברווחה ולא בהסברה. התקווה שיהיו מבוגרים אחראים שיתעשתו ברגע האמת וייתנו מענה מהיר, יעיל ורלוונטי, התבדתה. מול אסון חסר תקדים נשארו רק אזרחים טובים עם כוונות טובות ותו לא. זוהי שעתה של החברה האזרחית, על כל גווניה, להתייצב במלוא תפארתה.
יש מי שיבקשו להשתמש בסיסמאות של אחדות בשביל להכהות או למסמס את עומקו של המחדל. רק אשמים יגידו ש"כעת זו לא השעה לחפש אשמים". אחדות לא יכולה להיות מלבין כתמים, להפך. היא זו שתאפשר בבוא העת לדרוש דין וחשבון מהאחראים, והם לצערנו רבים, רבים.
רוב הישראלים יודעים היטב לצופף את הרשת. זו ממש לא חברה של קורי עכביש, אלא כזו שמסוגלת להתעשת ברגע ולהבין מה חשוב כעת – לנצח את האויב, לעטוף את האבלים והפצועים ובפשטות: להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו
