כשבומים רחוקים נשמעו בשש וחצי בבוקר, חשבתי ששוב מזג האוויר השתגע וסערה בדרך. דקה אחרי נשמעה אזעקה, אבל רק כשהחלו להישמע מבחוץ קולות ירי התברר שאנחנו אכן בעיצומה של סערה - כזו שאף אחד לא חזה.
אחרי כמעט שני עשורים של ירי רקטות, אוזניו של מי שגר באזור מורגלות ויודעות להבחין בין טיל שלהם לטיל שלנו. אבל קולות הירי האוטומטי החזקים שנשמעו ללא הפסקה, כאילו מישהו יורה לי בתוך הסלון, היו דבר חדש ולא מוכר. הראש הבין שמשהו לא טוב קורה, הידיים מיהרו להגיף תריסים ולבדוק שהדלתות נעולות, אבל הלב ההולם סירב להאמין.
רק כמה שעות קודם חזרנו אני ובני בן השנה וחצי מארוחת חג משפחתית בקצה השני של אופקים. למרות השעה המאוחרת, מאות אנשים שמחים מילאו את הרחובות. פה ושם הסתובבו בקבוצות עשרות חניכים בכיסאות גלגלים ומדריכים של "קו לחיים" שהגיעו לחגוג את שמחת תורה באווירה קצת אחרת. כשהלכתי ברחוב ההומה, דוחפת לפניי את העגלה, חשבתי לעצמי "איזה כיף לגור כאן". כמו האזור כולו, גם העיר שבה נולדתי וגדלתי השתנתה בעשור האחרון - הרכבת קירבה את הפריפריה למרכז, שכונות חדשות נבנו ואלפי משפחות צעירות הגיעו להתגורר כאן. למרות הגידול המהיר, אופקים עדיין שומרת על האווירה החמה והקהילתית. כשצעדתי ברחוב בשעת לילה מאוחרת הרגשתי בטוחה.
מי יכול היה לתאר לעצמו שבעוד שעות ספורות יפתחו מחבלים בטנדר באש וישתלטו על בית ברחוב הסמוך אלינו? מי יכול היה לנחש שהשכן שלנו, השקט והצנוע, יתגלה כגיבור וייפצע בעודו יוצא עם האקדח שלו להגן עלינו? מי דמיין שברחוב השקט שלנו, שכל מי שמגיע אליו אומר שהוא מרגיש במושב, יעברו חיילים ושוטרים מבית לבית עם נשק שלוף? מי חשב לעצמו שהילדון שלי, שרק לפני שבועיים התחיל ללכת, ילמד לרוץ אליי כשנשמעת האזעקה כדי שאקח אותו לממ"ד?
מי יכול היה לנחש שהשכן שלנו, השקט והצנוע, יתגלה כגיבור וייפצע בעודו יוצא עם האקדח שלו להגן עלינו? מי חשב לעצמו שהילדון שלי, שרק לפני שבועיים התחיל ללכת, ילמד לרוץ אליי כשנשמעת האזעקה כדי שאקח אותו לממ"ד?
