ביום שישי האחרון פירסם "ידיעות אחרונות" שני מאמרים ש־24 שעות לאחר מכן כבר נקראו בבעתה כנבואה איומה: "היוהרה הישראלית, הזלזול באויב והאמונה ביכולות המודיעיניות והמבצעיות תרמו להצלחתו של מהלך ההונאה המצרי. רק אם נחקור את הכשלים שלנו, נוכל להפיק לקחים. ואת הלקחים צריך לתרגל, להטמיע, להעביר מדור לדור, ממפקד למפקד וממנהיג למנהיג. זה חייב להיות חלק אינטגרלי מהתרבות שלנו. אחרת נופתע שוב וניתפס לא מוכנים".
ראש אמ"ן לשעבר, האלוף במיל' אהרן זאבי פרקש, פרס תמצית של משנתו בעניין ההונאה המצרית, שהוא כבר יובל שנים חוקר מטעם עצמו, פשוט כי רבים מעמיתיו אנשי קהילת המודיעין זלזלו בדעתו כי המצרים בכלל מסוגלים להרים סוג כזה של מערך שקר ורמייה ברמת מדינה.
בטור פרי עטי שצורף למאמר המכונן כתבתי, כי בכל פעם שבה העזתי להטיל ספק בקדושיה של קהילת המודיעין "נתקלתי בחומות של עוינות וזלזול. מידע רב נוסף שהגיע בשנה האחרונה רק הגביר את הספקות. המאמר החשוב והאמיץ של האלוף פרקש הוא צעד חשוב בהבנה כי לא רק שכשלנו אז - גם לא הפקנו שום לקח לעתיד". והנה, חמישים שנה ויום אחד אחרי, ישראל מוצאת את עצמה שוב תחת הפתעה אסטרטגית, תוצאה של הונאה אסטרטגית. אתמול פנו אלינו כמה עמיתים וחברים לשאול אם ידענו משהו כשכתבנו את המילים הללו החמורות. כמובן שכמו כולם - לא ידענו כלום. אבל כן ידענו מה הנזק בלא לחקור ולא להפיק לקחים. הדימיון אינו רק במילה הפתעה ובתאריך, שזז יום אחד קדימה, אלא בשורת רכיבים אחרים. "ההפתעה האסטרטגית שהושגה באמצעות תוכנית ההונאה", כותב פרקש, "שינתה באופן מכריע את מאזן הכוחות בחזית המצרית בימים הראשונים של המלחמה. היא איפשרה את חציית התעלה וכיבוש שטחים בסביבתה, הגדילה את העוצמה הקרבית היחסית של הכוחות התוקפים תוך גרימת אבדות קשות לצה"ל, וחסכה למצרים אבדות בנפש." קחו את המילה "המצרי" מתוך הטקסט שלו, החליפו ב"חמאס" ובמקום חציית התעלה כתבו חציית הגדר שבין עזה וישראל, ואנו מקבלים את הרצפט לקטסטרופה של אתמול.
אנשי החמאס עורכים "תרגיל" לחטיפת חיילים ואזרחים מעומק שטח ישראל ב־3 באוקטובר, בדיוק כמו התאריך המקורי אז ב־1973. קשה להאמין כי זה מקרה וכי אף אחד בחמאס לא שם לכך לב, או קבע זאת בכוונה לתאריך זה. אפילו אתמול היו רבים שאמרו "אין מצב שלמישהו בחמאס יש יכולת לקשר שתי נקודות כאלה רחוקות בהיסטוריה ובעולם מקבלי ההחלטות", שוב אותם ערבים מטומטמים שאין להם שום סיכוי לגבור עלינו והסיכוי היחיד שלהם להצליח הוא אם נפשל ממש חזק.
אם כל חטאת בחקירות מלחמת יום הכיפורים הייתה כי ברוב המחקרים, הספרים והדו"חות על המלחמה מוטלת אשמת קריסת חטיבת המחקר של אמ"ן, המעריך הלאומי, בשניים־שלושה בצמרת. במילים אחרות - לו ניתן היה לנכש את אלי זעירא ואחד או שניים מקציניו הבכירים מההיסטוריה, כל הקטסטרופה הזו לא הייתה מתרחשת.
כל כך פשוט? באמת? אז איך קרה שקצת יותר משני עשורים מאוחר יותר, עם אנשים אחרים לגמרי, בפעם הראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים, מוציא אמ"ן "התרעה למלחמה", שהייתה כוזבת לחלוטין, פרי התרסקות קולוסלית נוספת, הפעם בשל המידע המפוברק שהביא איש המוסד יהודה גיל, כאילו מפיו של מקור הצמרת שלו בסוריה. למרבה המזל, כמה מבוגרים אחראים בצמרת המדינה הרגיעו אז כמה אחרים היסטריים שכבר רצו לגייס מילואים, בשרשרת אירועים שעלולה הייתה להסתיים במלחמה אמיתית.
מחיר כיבוש הרצועה
וכמו שמעל אירועי 73 מתנוססת שאלה אחת חשובה - איך הצליח סאדאת לשכנע את ישראל למרות שהם רואים ושומעים מאות אלפי חיילים מזוינים מכף רגל ועד ראש, ולמרות שיש לישראל פחות מ־500 חיילים על קו התעלה, מצרים לא תתקוף, הרי מעל מלחמת החמאס שפרצה אתמול עומדת השאלה עם איזה כוחות בדיוק חשב צה"ל לעצור פשיטה או פלישה קרקעית ותוך כמה זמן באמת חשבו מי שתיכננו את הגיזרה שייקח להגיע לכל המקומות שעשויים להיות מותקפים. הרי מדובר על מלחמה שיש בה כיום חלק תודעתי גדול. מבחינת חמאס לחזור הביתה בשלום פחות חשוב מתמונת הניצחון, אפילו אם הניצחון הוא רגעי. במילים אחרות – נניח שאין התרעה, ויש פשיטה מעל הקרקע או דרך הים או במנהרה, תוך כמה זמן אפשר להושיט עזרה למותקפים, ולא לכתר את הנפגעים בנוהל שיסתיים בחיסולם.
בכל סבבי הלחימה עם החמאס ישראל הפעילה פעלה בכוח אש עצום, בדרך כלל מכלי טייס, נגד מתקנים ובניסיון להתנקש בחיי בכירי הארגון, אך הסתפקה בתימרון קרקעי מצומצם מאוד, אם בכלל. ישראל פעלה כך למרות שידעה כי שני הארגונים, הפועלים שניהם בתמיכה של איראן ומקבלים ממנה מימון, אימון, נשק ומערכות לחימה ומודיעין מתקדמות, הולכים ומתעצמים והופכים לאתגר גדול יותר עבור מערכת המודיעין והצבא של ישראל.
ישראל תחת ארבע ראשי ממשלה החליטה שוב ושוב כי מחיר כיבוש הרצועה וריסוק שלטון החמאס בה, בהתקפה קרקעית של צה"ל, גם בחיי חיילים וגם בחיי פלסטינים, והצורך לדאוג לאחר מכן לצרכים של מיליוני התושבים שם, ולשאת במחיר הפגיעה בשמה של ישראל בקהילה הבין לאומית, היה פשוט גבוה מדי.
האסטרטגיה הישראלית שדגלה בהחלטה על סבבי לחימה מעת לעת מול רצועת עזה, אך בלי שאלו יתפתחו למערכה כוללת, ויכללו מחירים כבדים מדי מצד ישראל, כאלה שיחייבו אותה בפלישה קרקעית כוללת, הייתה תלויה באופן מרכזי במודיעין שיתריע מפני מהלכי החמאס, ובכוח הצבאי העודף של הצבא הישראלי, להדוף כל ניסיון לפלישה קרקעית מצד החמאס. בהתקפה של החמאס אתמול שני אלה לא עמדו בציפיות של ישראל מהם.
ישראל השקיעה משאבים אדירים כדי להשיג חדירה מודיעינית טובה ככל שניתן לשלטון החמאס בעזה. בעזרת החדירה הזו הצליחה ישראל גם לדעת על רוב יוזמות התקיפה של הארגון וגם לאתר ולהרוג חלק גדול מבכיריו.
חלשה, מופתעת ומושפלת
אתמול לא הייתה הפעם הראשונה שהחמאס הצליח להפתיע. ב־2007 חוליה של החמאס הצליחה להיכנס לתוך ישראל, לתקוף קבוצת חיילים, להרוג ולשבות את החייל גלעד שליט. קהילת המודיעין הישראלית לא ידעה על התקיפה ולא היכן הוחזק. "בא במהרה" היה שם הקוד של שליט במשך יותר מחמש שנים, עד שישראל נאלצה לשלם עבורו את המחיר הגבוה ביותר ששילמה אי פעם עבור שבוי מלחמה, עיסקה שלוותה במחלוקת עזה בתוך מערכת הביטחון של ישראל ובציבור. אם החמאס מחזיק עשרות שבויים ישראלים בעקבות הפעולה אתמול - הדבר עלול להביא למשבר קשה פי כמה.
כוחות הביטחון הישראליים, למרות שהיו מודעים לאפשרות של פלישה קרקעית של החמאס כדי לתפוס בסיסים צבאיים ויישובים לאורך הגבול, ולמרות אין ספור פעמים שתירגלו אפשרות כזו, היו מייד אחרי היוודע דבר התקיפה איטיים ומגושמים להגיע לזירות הרבות, להבין מה קורה שם ולנסות לסייע. תושבים רבים נאלצו להגן על עצמם בעזרת כלי נשק מאולתרים או אקדח אם החזיקו כזה. בזכות הבילבול הצליחו אנשי החמאס לפגוע ביותר חיילים ואזרחים ולקחת עוד בני ערובה.
הסרטים שהחמאס הקפיד לצלם ואשר הופצו מיד ברשתות החברתיות מציגים את מערכת הביטחון באופן שונה מאוד ממה שרוב אזרחי המדינה היו רוצים לחשוב - חלשה, מופתעת ומושפלת. ישראל עתידה להגיב בכוח עצום על התקיפה של החמאס, וייתכן אף שבכיבוש כל הרצועה ופירוק שלטונו, כלומר לנקוט באסטרטגיה אחרת, למרות שהיא עשויה להביא לאסון.
אין המדובר רק בכישלון צבאי. ממשלות ישראל לא השכילו לפתח נתיב מדיני במקביל לשימוש באמצעים צבאיים, נתיב שהיה אולי יוצר פירות שלחמאס היה קשה להפסיד בעת התקיפה. ישראל גם לא הסכימה לעיסקה בתנאים טובים יחסית לעיסקאות קודמות לחילופי שבויים, אסורים וגופות, בינה ובין החמאס, ובכך לא פתרה את אחת הבעיות המרכזיות מבחינת הארגון - בעיית האסירים.
בחצי השנה האחרונה התריעו ראשי קהילת המודיעין כי אויביה של ישראל, ובמיוחד איראן, והמיליציות הקשורות בה, לרבות החמאס, קוראים את המשבר הפוליטי הקשה כחולשה של ישראל, כפגיעה בלכידות הלאומית ובמערך המילואים, ולכן יש סיכון שייעזו יותר ביזימת התקפות נגדה. הם התריעו שוב ושוב ושוב ושוב, אמרו שיש סיכוי למלחמה רב חזיתית עצומה בהיקפים שלא ידענו כמותם אך בנימין נתניהו המשיך ביוזמות החקיקה למרות האזהרות הללו. כעת, חלקית לפחות, הוא צריך להתמודד עם תוצאות ההחלטה.
