הסיפור הבא יכול להיות תסריט של סרט מלחמה הוליוודי. האלוף במיל' נעם תיבון וגלי, בת זוגו, שומעים כי בנם אמיר ומשפחתו מסתגרים בממ"ד ביתם שבנחל עוז. הבית מוקף בחמישה מחבלים. המחסניות ברוביהם דחוסות בכדורי חמאס והאצבע קרובה מאוד להדק. הדרך מתל־אביב נסללת באספלט של חרדה. את אבק השריפה לא צריך להריח; הוא בער ברווח שבין הכתף שעליה תפורים מטפורית דרגות האלוף של נעם לבין הלב שבחדריו חרותה המילה "אבא". הוא וגלי יודעים שבתוך חושך הממ"ד שוכבת במשך עשר שעות משפחה שלמה.
ברגעים האלה, שדגלי מצב הרוח של מדינה שלמה מורדים לחצי התורן, מתרומם לראש אחד התרנים דגל האומץ. גלי ונעם יודעים שהדיבר החמישי הוא "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך", והם יוסיפו לו עוד מעט את השורה הבאה: "כבד את בנותיך ואת בניך למען יאריכון ימיהם גם אם אדמתם רועדת".
היריות שהרעישו את הדממה היו כשנעם הגיע לנחל עוז והצטרף לחיילים שלחמו שם. בקטע הזה, תנו לדמיון שלכם לעבוד שעות נוספות. ציירו את הרגליים המדלגות של האלוף, את לחישות הפקודות שהוא שומע ובטח גם משמיע לחיילי הסדיר. בשפה של כדורסל זה לארי בירד עולה לפרקט האימון של נערי נבחרת ישראל.
בסוף, כשהכל נגמר, לחריקות דלת הממ"ד שנפתחה לאחר סל הניצחון היה סאונד של מחיאות כפיים.
ונשארה רק התלבטות אחת לסיפור האומץ הזה: מי יהיה נעם תיבון בסרט שיופק: קלינט איסטווד או טום קרוז?
הדרך מתל־אביב נסללת באספלט של חרדה. את אבק השריפה לא צריך להריח; הוא בער ברווח שבין הכתף שעליה תפורים מטפורית דרגות האלוף של נעם לבין הלב שבחדריו חרותה המילה "אבא"
