"זה לא הזמן", אומרים לכם. לא הזמן למצוא אשמים, לא הזמן להטיל אחריות, לא הזמן לדרוש תשובות לגיליון אינסופי של שאלות קשות. בני ובנות המזל שבינינו בוהים במסכים, גוללים בסלולרי עד שהאצבע נרקבת ורואים מדינה שהתפרקה להם בשידור חי, תוך שבירת כל חוקי הפיזיקה: זה קורה גם לאט־לאט וגם במהירות מסחררת. ברשתות כבר מופצות קונספירציות, מופרכות כמו שהן מבהילות, על "בגידה מבפנים", כמו שכתוב בכל ספרי ה"פאשיזם מיד - שאל אותי כיצד", אבל אומרים לכם לחכות, להתאזר בסבלנות. עכשיו "צריך להתאחד", "לשים את הכל בצד" וכמובן - "זה לא הזמן".
הסנטימנט שקורא לדחות את הניתוח בשם ליקוק הפצעים וגילוי הסולידריות הוא טבעי ומעורר הערכה. יש בו את הנחמה האלמנטרית של הכרת הטוב ותחושת הבריאות של סדר עדיפויות שמעדיף את הנכון על פני הצודק. כמו לראות ילד שעשה שטות כה מבישה, שקודם צריך לתקן את הנזק שלה ורק אחר כך לחשוב על העונש, ואולי בעצם הוא כבר נענש מספיק והבין את הלקח. הוא אפילו אומר "אני אדאג שזה לא יקרה יותר".
אבל האמת, והיא נכונה בישראל במיוחד, שכשאומרים לכם ש"זה לא הזמן" - סימן שזה ממש הזמן. כי אלה שאומרים "זה לא הזמן", הם אלה שערוותם נחשפה באופן המביש והמזעזע ביותר שניתן לדמיין. הם, שעד זריחת השמש בבוקר שמחת תורה תשפ"ד הסתובבו שיכורים מכוח ובכל זאת המשיכו לשאוב עוד ועוד ממנו, התגלו כתרנגולות המומות במרדף אבוד אחרי הראש שלהן. כשהם אומרים "זה לא הזמן" זה כי הם צריכים כל שנייה כדי להתעשת, להתאושש, להשתקם, למצוא נרטיב, להפעיל את הטורבינה שתייצר את הספין. זה לא יקרה בשש אחרי המלחמה: זה קרה שש דקות אחרי שהיא התחילה.
לכן, לא רק שזה בדיוק הזמן לזעוק איך מעצמה אזורית הושפלה (ובעצם עדיין מושפלת) על ידי ארגון טרור, באופן שהחזיר מדינת לאום גאה, חזקה ועשירה למעמד של שטייטעל מוכה; זאת פעולה מוסרית מאין כמוה כלפי הקורבנות בגוף ובנפש, כלפי מאות משפחות שנהרסו, כלפי ילדים וילדות שהתחבאו בארונות ולא ידעו אם ביציאה יחכה להם הורה או מחבל, כלפי בליינים ובלייניות שהלכו לרקוד ורבים מהם לא חזרו. זאת פעולה מוסרית, כי המציאות שהובילה לחרפה הייתה לא מוסרית. ומי שאחראים לה - בקרב ממשלת בלהות שצעקה "משילות" והתגלתה במלוא אפסותה ובתוך מערכת ביטחונית שמכרה אשליית עוצמה ונתפסה עם הרבה יותר מאשר מכנסיים למטה - לא מחכים.
הם לא מחכים כי לא הייתה להם את הענווה למנוע את האסון, והיא לא תפציע גם אחריו. להפך: הבלבול וחוסר האונים הם הערפל שיכול לעזור להם לחמוק. ואלה שממילא צברו מיומנות מרהיבה באמנות זריעת הכאוס כבר גייסו את כל המילואים ויצאו למבצע. למעשה, אם השירותים הבסיסיים של ישראל עבור אזרחיה היו ברמת הביצוע של מכונת הרעל ביומיים האחרונים, דרום הארץ לא היה נראה כמו קייטנה של חמאס. זה לא הזמן? זה בדיוק הזמן. והזמן הוא זמן זעם.
הם, שעד בוקר שמחת תורה הסתובבו שיכורים מכוח, התגלו במערומיהם. כשהם אומרים "זה לא הזמן" זה כי הם צריכים זמן כדי להתעשת, למצוא נרטיב, לייצר ספין. לכן זה בדיוק הזמן