נדמה שאם יש מכנה משותף אחד לכל המומחים, הפרשנים, הפוליטיקאים, הגנרלים בדימוס ושאר פאנליסטים מזדמנים בכל ערוץ אפשרי, הוא מסתכם בשתי מילים: "מיטוט חמאס". הרי כולם אסטרטגים ידועים ובעלי ניסיון. נכון שגם לאחר שעברו שתי יממות מאז חדרו רוצחי חמאס ליישובים ברצועת עזה, הלחימה בחלק מהם נמשכת, וקשה מאוד לעקור אותם למרות שהם מבודדים, עם או בלי בני ערובה – אבל זה לא חשוב. העיקר שנחזור על המנטרה.
האם צריך למוטט את חמאס? בוודאי. האם זה אפשרי? לא כל כך פשוט. נדמה שכדי להבין את הקושי צריך לזכור שרוסיה החזקה של שנות ה־90, בלי בג"ץ ובלי בצלם, נזקקה לשנים של לחימה אכזרית בצ'צ'ניה, וזה לא באמת הצליח. בשני הסבבים שהיו שם נהרגו עשרות אלפי אזרחים. העיר גרוזני שוּטחה. זה לא עזר. התפנית הייתה רק כאשר מנהיג המורדים שינה כיוון והחל לשתף פעולה עם רוסיה. מה שהיה שם בלתי אפשרי בין חמאס לישראל. עוד לפני כן התקפלה רוסיה מול המוג'הידין באפגניסטן. וארה"ב, כידוע, לא הצליחה להתגבר על הטליבאן באותה מדינה.
האם ישראל תצליח יותר מול חמאס ברצועת עזה? הלוואי. אבל לפני שחוזרים על המנטרה כדאי לזכור שיחסי הכוחות הם לא מספרי המטוסים, הטנקים והחיילים, של צד אחד מול הצד השני. היתרון האדיר של הצד הכביכול חזק לא בדיוק הוכיח את עצמו כאשר היה מדובר במעצמות מול גופים כמו המוג'הידין, המורדים הצ'צ'נים או הטליבאן. משום שלמלחמות מהסוג הזה יש היגיון משלהן. ולמעשה, רצועת עזה כנראה הרבה יותר מוכנה ומבוצרת, עם רשת של מנהרות ועם התחפרות רק, ואך ורק בתוככי אוכלוסייה אזרחית.
תמונות הילדים שמחבלי חמאס רצחו באחד מיישובי הרצועה מעניקים עכשיו יתרון אדיר לישראל בדעת הקהל העולמית. יתרון זמני. הרי מי שנפגע תמיד פופולרי יותר. היתרון הזה ייעלם ברגע שתמונות ילדים פלסטינים הרוגים, למרות הניסיון של צה"ל להימנע מהרג חפים מפשע, יתחילו לכסות את הרשתות החברתיות ויככבו בכל ערוצי הטלוויזיה בעולם. אנחנו מוכנים לזה? פעם ועוד פעם בעבר היינו משוכנעים שכן. ופעם ועוד פעם היינו אמורים ללמוד שדעת הקהל העולמית גרמה ללחץ ששיתק את ישראל. אבל לא למדנו. זוכרים את ההפגזה בטעות של כפר כנא ב־1996? עכשיו כדאי שנתאר לעצמנו שבמלחמה ברצועה יהיו לנו מדי יום עשרה אירועים טרגיים מהסוג של כפר כנא. ואפשר לסמוך על חמאס. הוא יודע שמצלמות הן נשק לא פחות חשוב מרקטות. וקטעי הווידיאו ילבו את דעת הקהל בעולם. ואנא אנו באים? מה נאמר? הרי השפעת התמונות שמצדיקות מלחמת חורמה נגד חמאס יתפוגגו תוך ימים בודדים. אין צורך להיות בוגר החוג לתקשורת כדי להבין את האמת הבסיסית הזאת. תושבי הרצועה יצטיירו שוב כקורבנות, וחמאס יקבל מעמד של מי שמוביל את מלחמת הפלסטינים המסכנים.
האם בכל זאת צריך למוטט את חמאס? בוודאי. אבל סוף מעשה במחשבה תחילה. אין כנראה פתרון קסמים בשרוול, משום שאם היה כזה, האמריקאים והרוסים היו שולפים אותו. ועדיין לא אמרנו מילה על הסיכוי להתפתחות זירות נוספות. כך שצריך לחשוב על דרכים יותר חכמות מאשר לחימה מבית לבית במתחמים עצומים כשמתכוננים למלחמה כזאת. ומה עושים עם עשרות השבויים שנמצאים בידי חמאס והג'יהאד? אולי, רק אולי, כדאי לחשוב שאנחנו עלולים לשקוע בבוץ שקל מאוד להיכנס אליו, אבל קשה מאוד לצאת ממנו. ורגשות הזעם והנקמה לנוכח מה שקרה ביישובי עוטף עזה הם יועץ רע כאשר מדובר בהחלטה אסטרטגית. הרי ברקע נמצאת קטאר, שהכספים שלה, באישור ישראל, מימנו את הקמת עיר המנהרות מתחת לעזה. ויגאל כרמון, ראש מכון ממר"י, שזועק בעניין, פירסם באוגוסט מאמר על "סימנים מעידים לאפשרות מלחמה באוקטובר". ראש הנחש נמצא בטהרן. הוא מדרבן. הוא יוזם. הוא מממן. וכל עוד הוא קיים, אז חיסול זרוע אחת של התמנון, וספק אם יהיה חיסול, לא באמת יעזור.
אנחנו בבעיה. משום שפוליטיקאי שיעז להציב סימני שאלה, כמו אלה שאני מתיימר להציב כאן – יוצג מיד כתבוסתן. הרי אנחנו נעים מקונספציה לקונספציה. וקונספציה, כדאי להזכיר, היא מעין הודעת אזהרה לקראת הכישלון הבא. ולא, אני לא מומחה לשום דבר. לא גנרל בדימוס ולא אסטרטג ידוע. אבל העובדות המוצגות כאן אמורות להיות ידועות לכל מי שנמצא במעגל מקבלי ההחלטות. ואם הם מתקשים לדעת, אז צריך לומר להם. לא כדי למנוע את המאבק נגד החמאס; להפך. כדי לאמץ את הראש. כדי לפעול בדרך שבה חמאס יובס, ולא ישראל. וכדי לא להיכנס למלכודת שבה הכישלון ידוע מראש.
