"אמא, בשבת בבוקר אני אורז ויורד מהדירה על מדים, עם קיטבג, שק שינה וציוד צבאי, והשכן שלי בדיוק חוזר מבית הכנסת עם התפילין וספר התורה. 'קרה משהו, קרה משהו?' השכן שואל אותי בדאגה, ואני תוך כדי ריצה מבין שהוא עוד לא שמע שום דבר על מה שקורה, ומספר לו שפרצה מלחמה". כך הבן שלי, קצין בצה"ל, מתאר באוזניי סיטואציה שהמוח הדחיק וחנק כהיסטוריה רחוקה. האם זה הבן שלי או אבא שלי מדבר אליי עכשיו? והילד מחבק אותי, נוסע לבסיס, ומשאיר אותי מתנודדת על עומדי כשהנשימה שלי נעצרת, נעדרת. ואני נזכרת בחיבוק אחר.
1973. אני ילדה בת חמש. אבא שלי, שהלך לטייל עם אחותי בשבת בבוקר של יום הכיפורים הארור ההוא, שכעת מסתבר שיש ארור ממנו, רץ הביתה על כנף האזעקה, מזנק במדרגות, עולה בחזרה על מדים, מחבק ואומר: "תהיי ילדה טובה ותשמרי על אמא ועל אחותך הקטנה, אני הולך למלחמה". והוא הולך ונפשו נשארת שם לתמיד ומתנפצת לתמיד.
"אבא שלך, פתאום אתמול נפתח לו משהו. פעם ראשונה שהוא ממש לא מפסיק לדבר על מה שקרה להם שם במלחמת יום הכיפורים, ולספר דברים שהוא מעולם לא סיפר", אמא שלי מעדכנת אותי הבוקר כשאני מגיעה לכאן עם קניות מהמכולת. מדבר את המלחמה ש־50 שנה הוא שותק אותה. מדבר את המלחמה שהתעוררנו וגילינו שחצי מאה לאחר שהסתיימה, לא למדנו את לקחיה הנוקבים.
ספרים עבי כרס, סרטים עטורי פרסים, סדרות אלמותיות, כתבות לא נגמרות בעיתונים ובאמצעי התקשורת - תילי מילים ומסקנות נכתבו על הטראומה בת 50 השנים שכולנו נושאים, והנה שוב נולד כאן דור שלישי ורביעי לטראומה, שימשיך ויישא את הבלתי ניתן לתיאור.
בזמן כתיבת שורות אלה יש שמדברים על צפי של אלף הרוגים. והמוח לא מצליח למיין ולעכל ולעבד ולאבד וקבוצות הווטסאפ מתפוצצות, וההורים והמשפחות קורסים אל תוך האובדן הקשה מנשוא, והמוח לא מסוגל להתרכז בשום דבר חוץ מאשר לשלוח יד כדי להתעדכן ולבדוק מתי הילדים של זה ושל ההיא ושל כולנו נראו לאחרונה, ועם הופעת הווי הכחול חוזרת לרגע הנשימה, כי בשטף לא נתפס עוד חברה ועוד חברה ועוד חברה מעדכנת - צו 8, גויס, יצא, עלה, נכנס או שלא נדע - נפגע. ואי־אפשר לישון או לעזוב את המסך ששטוף בסיוטים שקיווינו ששייכים להיסטוריה ושהתרגלנו לצערנו לראות מזירות מלחמה רחוקות ומסויטות, תרחישי בלהות שמי דמיין בכלל שניתקל בהן פנים אל פנים בישראל של 2023 - תינוקות, ילדים, זקנים, נשים וצעירים שנגררים מבועתים ופצועים בשבי החמאס לעומק עזה, ובני משפחותיהם זועקים ומתנפצים מול המסך, לא יודעים היכן הם ואם יש סיכוי שיחזרו, ותמונות וסרטונים של השבויים מביטים בנו מתוך המסך באימה שמתנפלת וקורעת את התודעה והנשמה. והילדים, הנשים והזקנות והזקנים שיושבים על מיטות זרות בבתים בעזה, מותשים ומבוהלים עד מוות כשסביבם קני רובים, מדברים איתנו באמצעות העיניים, מחכים באימה לבאות.
והנפש, הנפש מבועתת מן הבאות.
ארורים יהיו הפוליטיקאים האיומים שזרקו אותנו לתהום הזאת.
אבא מדבר את המלחמה ש־50 שנה הוא שותק אותה. מדבר את המלחמה שהתעוררנו וגילינו שחצי מאה לאחר שהסתיימה, לא למדנו את לקחיה הנוקבים
