לוחמי שייטת 13 נערכו לקרב בכניסה למתחם ביג באשדוד. באותן דקות התקיים מרדף אחרי רכב חשוד שנסע דרומה מכיוון אשקלון ומישהו דיווח שנחטף על ידי מחבלים. אנשי הקומנדו הימי, פניהם מכוסות בכובעי גרב שחורים, חלקם באקדחים שלופים, היו אמורים להשתלט עליו ולחסל את החוטפים בטרם ימשיכו לתל־אביב. הפעם הם נותרו ללא עבודה.
זה מקום עם חתיכת היסטוריה. כאן, בגשר עד הלום, בלם צה"ל את הצבא המצרי במלחמת השחרור. וכמו אז, גם היום זהו קו ההגנה האחרון לפני תל־אביב. אלא שב־48' היינו צבא בן יומו, קטן ועני, ועכשיו יש לנו צבא גדול, מתוחכם ועתיר תקציבים. וכל מכונת המלחמה האדירה הזאת קרסה מול כמה מאות אנשי חמאס.
בשעה שממשיכים לספור את הנרצחים, ומניינם כבר עבר את ה־700, קשה שלא להיכנס להשוואות היסטוריות. חשבון פשוט מעלה שמספר האזרחים שנרצחו ביום אחד מגיע כבר לכשליש ממספר האזרחים שנהרגו במלחמת השחרור כולה, כ־2,000, וזה בלתי נתפס. פשוט בלתי נתפס.
אבל רק כשמגיעים לשדרות מבינים את גודל הזוועה ואת עומק המחדל. הכבישים הריקים זרועים מכוניות נטושות שספגו את קליעי המחבלים והתנגשו בתמרורים, ברמזורים ובמסלעות שלצד הדרך ובמכוניות אחרות, כמו סרט פוסט־אפוקליפטי. תחנת המשטרה, שהוחזקה במשך יממה על ידי המחבלים, הרוסה ושרופה לאחר שנכתשה בפגזי טנקים ודחפורים. בחזית הבניין אגם של נוזל צמיגי שחור ובתוכו שקועות שלדות שרופות של מכוניות. מסביב לתחנה מוטלים וסטים קרועים ומחוררים ושאריות של ציוד חבישה, על הכביש מאות תרמילי כדורים, והקיר האחורי של המיגונית שמול התחנה מגואל בדמו של מי שניסה לתפוס מחסה. מראות דומים ראיתי באוקראינה בזמן המלחמה, אבל זו לא אוקראינה. זו ישראל.
כשהגענו, אנשי זק"א עדיין חיפשו גופות של שוטרים ושל מחבלים בין הריסות הבניין, נעזרים במחפר צה"לי ענק. על המלאכה ניצח יוסי לנדאו, קצין המבצעים של זק"א לכיש. "אני בשטח כבר 26 שעות", סיפר. "הייתי לפני זה באתר של מסיבת הטבע ברעים ובחלק מהיישובים ומעולם לא נתקלתי בכאלה מראות. מאז אתמול בבוקר טיפלתי ביותר מ־300 גופות".
לצד המדרכה זרוק אפוד של איחוד הצלה ונרתיק של אקדח, גם הם מוכתמים בדם. "ברגע שאני רואה דם, יש לזה מבחינתי משמעות", הסביר לנדאו.
אברהם גולדשמידט, מתנדב זק"א מגוש עציון, נחת ישר באתר הטבח ברעים. "כשהגעתי, החבר'ה שלנו כבר פינו עשרות הרוגים, אם לא יותר, ועדיין היו שם כ־140 גופות. אני הרבה שנים בזק"א ומעולם לא ראיתי כאלה מראות קשים". מתחנת המשטרה בשדרות הוא כבר הספיק לחלץ שש גופות של שוטרים ושתיים של מחבלים.
יהודה שטרית, 60 שנה בשדרות, מתגורר בסמטת החצב, מול תחנת המשטרה. "בשבת בבוקר, אחרי שהפסיקו הקסאמים, עמדתי בחלון ופתאום אני רואה שני טנדרים עם מקלעים עליהם. היו שם משהו כמו 16 מחבלים. הם ירדו מהרכבים, צעקו אללה אכבר והתחילו לירות לכיוון התחנה".
בתו, אורטל דדיה, סיפרה: "זה היה ירי מטורף. חשבתי שאני בסרט. עד היום בבוקר עוד ירו. היו לנו על הגג שני צלפים, הם יורים והמחבלים מחזירים. והילדים שלי בממ"ד, לא מוכנים לצאת אפילו לפיפי". מאז תחילת האירועים הם מנותקים ממים, חשמל ואינטרנט. "עד עכשיו לא הגיע אף אחד לתקן את זה".
אורטל נפצעה כבר שלוש פעמים מרסיסי קסאמים. "אחרי הפציעה הראשונה עזבתי לאשקלון. שבוע אחרי שהגעתי, התחילו לירות גם שם. אחרי הפציעה השנייה נסעתי לנהריה ואז התעוררתי לקטיושות. בפציעה השלישית הסתגרתי בממ"ד ואמרתי: אני לא יוצאת".
יהודה: "גם במלחמת ששת הימים לא היה פה כזה דבר. זה פדיחה. אין דברים כאלה".
יש לכם משהו להגיד לראש הממשלה?
אורטל: "אני הצבעתי ליכוד וכמה שאני ימנית, אני חושבת שביבי זה קטסטרופה. אני אומרת לו: 'בוא תגור פה, תחווה בעצמך את מה שאנחנו עוברים'. הבת שלי אומרת: 'אמא, אני לא רוצה להישאר פה'. אבל לא פשוט לעזוב שוב. אני לא יודעת מה לעשות".
בתחנת הדלק ביציאה מהעיר פגשנו את ליאל שושן, עומד ליד מכוניתו מנוקבת הכדורים. "בשבת בבוקר חזרתי מסבתא שלי, וכשעברתי ליד המשטרה ראיתי את הטנדר עם המקלע. עוד לפני שהבנתי מי ומה התחלתי לחטוף אש. התכופפתי ונתתי גז. תראה את החור פה", הוא מצביע לתוך הרכב. "הכדור הזה עבר כמה סנטימטרים מעל הראש שלי. מיד אחר כך הלכתי לברך הגומל".
בן 24, נולד לתוך הקאסמים, שירת בכיפת ברזל ועובד בפוליש לרכב. למרות מה שעבר, הוא לא מתכוון לעזוב את שדרות. "זו העיר שלי ואני אוהב אותה".
בדרך חזרה צפונה, לצד הכביש, נקודת מיון פצועים של איחוד הצלה. בדיוק הגיע אמבולנס מכפר עזה ומתוכו הוציאו חייל פצוע, צווח בקול רם. אבל מתברר שלא נפצע פיזית, ומדובר בפגיעת חרדה. מסוק של 669 נחת בשדה ליד והלוחמים ניגשו לבדוק אם יש פצועים שצריך לפנות. כשנאמר להם שיש כרגע רק הלום קרב, המריאו לדרכם.
מפקד המתחם אהרון בן־הרוש. מסתובב עם רובה התבור של החייל הלום הקרב. "כבר עברו אצלנו מאות נפגעים", סיפר. "אחד מגיע בלי רגל, אחד בלי יד, אנשים שרופים. הייתי אישית בתוך כפר עזה. ממש פותחים את הטנק ומוציאים מתוכו פצועים. אתה הולך שם בין גופות. מאז שבת בבוקר ישנתי בקושי שעתיים. היו לי סיוטים מכל מה שראיתי".
ובכיוון ההפוך, שיירות של תותחים מתנייעים ונגמ"שים של מילואימניקים בדרכם לגבול עזה. אלה זלדות ישנות ולא ממוגנות ממלחמת יום הכיפורים, כמו זו שהתפוצצה באסון הנגמ"ש בצוק איתן. אם הנגמ"שים האלה אמורים להיכנס שוב לעזה, כנראה באמת לא למדנו כלום.
יהודה שטרית, 60 שנה בשדרות: "עמדתי בחלון ופתאום אני רואה שני טנדרים עם מקלעים עליהם. היו שם משהו כמו 16 מחבלים. הם ירדו מהרכבים, צעקו אללה אכבר והתחילו לירות לכיוון התחנה"
מפקד מתחם מיון פצועים, אהרון בן־הרוש: "כבר עברו אצלנו מאות נפגעים. אחד מגיע בלי רגל, אחד בלי יד, אנשים שרופים. הייתי אישית בתוך כפר עזה. אתה הולך שם בין גופות"
