אישה בת 85 מחייכת למחבלים שחטפו אותה, בעוד ברחובות עזה צוהלים. ילדים נגררים לתוך הגיהינום עם אמא שלהם על משאית. מראות זוועתיים, שמזכירים את מה שהעם שלנו עבר בפרעות באירופה, לפני שהייתה לנו מדינה. בני משפחתם מפגינים אצילות נפש בלתי נתפסת, בשקט ובנועם הם עולים להתראיין ומבקשים בסך הכל שמישהו יענה להם, כי אף אחד לא טרח לדבר איתם, כאילו זה לא מעניין אף אחד שם למעלה שאזרחים שבויים בעזה. מתחשק לצרוח מרוב כאב, לשבור את הטלוויזיה ואז לברוח מהארץ.
התחושה העיקרית שעולה מתוך השידורים המתגלגלים היא שהתפרקנו, כשעולה חיים ילין, אדם שמכיר את עוטף עזה כמו את כף היד שלו, מספר בדמעות על מה שהוא ראה ואומר ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר בקיבוצים שנפגעו, מבינים שאנחנו אפילו לא קרובים להבין את גודל האסון. נראה כאילו הסיוטים הכי גרועים התממשו, המדינה לא איתנו. הופקרנו לגורלנו. סבתא נחטפה לעזה ואף אחד לא עונה. בערוץ 13 הכתבים משדרים על רקע מה שהיה עד אתמול תחנת משטרה בשדרות, והיום מדובר בבניין מפויח. מה קורה כאן?
זמנים כאלה מצריכים נאום כמו "דם, יזע ודמעות" של אחד המנהיגים, משהו שיפיח תקווה. הנאום של נתניהו בשבת איכזב בענק. הדבר הכי מנחם בשידורים היה נאום "עם של אריות" של ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט. "זה כואב וזה קשה", אמר בנט, "חטפנו מכה ואנחנו נתגבר, אנחנו עם של אריות". לרוע המזל בנט אינו בין מקבלי ההחלטות. מי שכן נמצא שם הוא בצלאל סמוטריץ', שעל פי הדיווחים מצא זמן בישיבת הממשלה לצטט מ"הטוב הרע והמכוער" ולספר בדיחות על האנגלית שלו. לא ייאמן. אף גורם רשמי בכיר לא מוצא לנכון לעלות לשידור ולספק תשובות, להתעמת עם הביקורות. תחושה שהמדינה איבדה שליטה וירדה מהפסים, ואין מי שיחזיר אותה למסלול.
ובכל זאת, צריך לשמור על אופטימיות. בנאום הקצרצר של בנט הוא הצליח להכניס כמה סיפורי גבורה מעוררי השראה, הזכיר שיש פה אנשים שיילחמו עד טיפת הדם האחרונה בשביל לשמור על המדינה שלנו, אפילו כשהממשלה לא מתפקדת והפקירה אותם לגורלם. 48 השעות האחרונות היו סיוט, אבל לא נתפרק. עוד נראה את האור.
