קו משותף עובר כחוט השני בין אזרחי ישראל. אלה שנמצאים כבר יממה שנייה בתוך הממ"דים, ואלה שחולצו אחרי שעות ארוכות משם. אלה שיצאו בחיים ממסיבת הטבח, ואלה שחיפשו אחרי מי שמצבם לא נודע. אלה שהובלו כצאן לשבי מביתם אל רצועת עזה, ואלה שצפו בהם כשבויים ברשתות החברתיות. סבתא בת 85, ילדים קטנים, תינוקות ממש, בתוך כלוב של ציפורים, וצעירה שנקרעת מבן זוגה. אלה שכתושבי עוטף עזה חוו על בשרם את האירוע הטראומטי ביותר מאז קום המדינה, ואלה שלא היו שם אבל התגייסו אמש כדי לעזור להם בכל דרך אפשרית.
והקו המשותף הזה, שעובר בין האמא בבית החולים סורוקה שבתה נעדרת כבר 36 שעות, שמגרונה פרצה צווחה של צער וזעם על הממשלה, על הצבא, לבין מיליוני אזרחים אחרים, שתרמו דם, אספו ציוד לחיילים והכינו חבילות לאנשי העוטף - היה השאלה שנשאלה אתמול בכל מקום: איפה אתם?
או: איפה הייתם. ואיפה אתם עכשיו.
איפה אתה ראש הממשלה, שמאז אתמול בבוקר הואלת בטובך לצאת פעמיים לתקשורת בסרטון קצר ובלי לומר כלום. בלי לשדר כלום. לא מנהיגות, לא סולידריות, לא את כובד האחריות. נראית כאילו דיקלמת את דף המסרים של עצמך. כן, יש לך מלחמה לנהל, ולנסות לגשר על פער ענק של הזנחה שהביא אותנו למצב הזה. אבל חלק מהניהול הזה הוא הקשר עם אזרחי המדינה שלך. ציבור מבולבל, שחש נבגד ומופקר כפי שלא היה מעולם.
ואתה, שר הביטחון, איפה היית בשבת בבוקר כשכל זה התחיל. האם היית כמו בכל שבת על הקיאק בשדות ים, כשאתה מוקף במאבטחים שלך, לא מודע לאסון הנורא שמתרחש ממש ברגעים אלה? ואיפה את, השרה עם הפה הגדול שממונה על ההסברה, שקולך פתאום נדם. ואת, שרת התחבורה, איפה היית שלשום בערב כשחיילים עזבו את ביתם כדי להגיע לדרום ונאלצו לחכות שעות ארוכות להסעה.
ואת, שרת המודיעין, האם התחלת לבדוק איך קרה המחדל המודיעיני הזה? ושר הבריאות, שהמערכת שלו התגלתה שלשום כלא מספקת, והשר לביטחון לאומי שבכל פיגוע ממהר להתייצב מול המצלמות ופתאום הוא מנותק קשר.
על המחדל הזה, שממדיו (שעוד לא סופיים) הם עצומים, כל האנשים האלה היו צריכים ללכת. לא היום. אתמול בבוקר. על מחדל כמו זה לא צריך לחכות לוועדות חקירה. במדינה נורמלית ממשלה לא יכולה לשרוד אחרי רעידת אדמה כזאת. אבל הפוליטיקה הישראלית, שייצרה חמש מערכות בחירות, לא מתנהלת באופן רציונלי. וכדי שהמדינה תחליף את הנהגתה המקולקלת, צריך אחד השותפים לבעוט בה, מה שלא יקרה, או שראשה יתפטר, וגם זה לא יקרה.
נתניהו הוא לא גולדה, ושום מחאה, כפי שכבר ראינו, לא תוביל אותו לעשות מעשה גולדה. אולמרט התפטר אחרי מלחמת לבנון השנייה, אבל גם זה היה רק אחרי שברק שם לו אקדח על השולחן. ועם כל הרצון לראות גם את ראשי המערכות הביטחוניות שכשלו, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש השב"כ, נושאים באחריות - זה יהיה אבסורד אם הם יתפטרו והממשלה תישאר כאילו כלום לא קרה.
לאורך כל אתמול הוזהרנו שוב ושוב שהרע עוד לפנינו. שעוד לא ראינו את התמונה בשלמותה. שכשייחשפו המספרים הסופיים והתמונות הנוראיות שכבר מסתובבות ברשתות החברתיות יתפרסמו - ההלם רק יגדל, ואיתו גם הכעס והתסכול. כל זה יוביל, וכבר מוביל, לאובדן אמון מוחלט של הציבור בהנהגה. אובדן אמון בצבא. אובדן אמון בשב"כ. אובדן אמון במערכות הציבוריות. אלה שאיכזבו אותנו ברגעים שהכי היינו צריכים אותם, והן פשוט לא היו.
הממשלה והצבא יוצאים עכשיו למערכה בהיעדר קונצנזוס ולכידות חברתית. מצב כזה יקשה על ניהול מלחמה לאורך זמן. כשיתחילו להגיע ההרוגים מהרצועה והימין ידרוש להמשיך ולכבוש את עזה - הקרע יתרחב.
מי שהשתתפו בשבת בישיבת הממשלה והקבינט, תיארו את התחושה כ"הלם מוחלט". ממשלה בהרכב הזה תתקשה לקבל החלטות שיזכו לתמיכה. ממשלה שמחצית משריה לא שירתו בצה"ל והאחרים השתמטו או שירתו שירות סמלי - נעדרת סמכות ביטחונית או מוסרית לשלוח חיילים לקרבות.
נתניהו היה אמור לנהוג כמו אשכול ערב מלחמת ששת הימים וליצור ממשלה אחרת, עם לפיד, גנץ ואיזנקוט. לא לחכות שגנץ יבקש או לפיד יציע, אלא לקרוא להם מיד להיכנס לממשלת חירום. אבל הפרידה של נתניהו משותפיו קשה לו. הוא פוחד מהם. הוא זקוק להם. הוא עדיין שבוי באינטרסים האישיים שלו, של הימלטות ממשפטו. הוא לא מפנים שעכשיו הוא זקוק למילוט לא ממשפטו האישי, אלא ממשפט ההיסטוריה, משפט העם.
אבל הפעם זה שונה. נתניהו יודע שאין לו ברירה, בפרט כשהוא יודע מי יושבים לידו בשולחן הממשלה. הוא צריך את גנץ ולפיד לצידו. הוא צריך את איזנקוט בקבינט שלו. הוא צריך אותם בשביל אזרחי המדינה שאיבדו את האמון בו ובממשלתו, הוא צריך אותם בשביל העולם. הוא זקוק להם בשביל עצמו.
הוא זקוק להם כשותפים להחלטות, ובעיקר כשותפים לכישלונות.
במדינה נורמלית ממשלה לא יכולה לשרוד אחרי רעידת אדמה כזאת. אבל בפוליטיקה הישראלית, כדי שהמדינה תחליף את הנהגתה המקולקלת, צריך אחד השותפים לבעוט בה, מה שלא יקרה, או שראשה יתפטר, וגם זה לא יקרה