גם עכשיו, אחרי היום השני לטרגדיה הנוראה, למלחמה על הבית, יש יותר מדי שאלות. כשמעל לכל מרחפת השאלה הבלתי נתפסת: איפה המדינה שלנו? ואיפה ההנהגה? ואיך קרה שכל כך הרבה מערכות, בחזית ובעורף, קרסו? או שפשוט לא קמו לעשות את מה שהן צריכות? ואיך זה שהלוחמה ביישובי העוטף מתארכת כל כך? ואיך זה, שאל מול הוואקום, אזרחים טובים הם שנאלצים לקחת יוזמה ולטפל בחילוץ, בהסברה, בציוד ומזון ללוחמים בשטח? ואיך זה שמשפחות הנעדרים נאלצות לעשות מסיבת עיתונאים כבר ביום השני למערכה, כי אף אחד לא מדבר איתן? ואיך זה שלקח כל כך הרבה זמן עד שדמות צבאית בעלת סמכות היישירה אלינו מבט? ואיפה הנחמן שי של המלחמה הזו ברגעים שבהם צריך אחד כזה יותר מכל? שינסה להסביר, לנחם או סתם להרגיע בתוך מערכה שבה לצד התוצאות הנוראיות - חוסר ודאות, וסרטונים ופייקים וטלגרמים, תוקפים מכל הכיוונים?
יש כל כך הרבה מה להסביר. הכאוס בלתי נתפס. ומספרי החללים, הנעדרים, השבויים, הפצועים, קצב האירועים, לא ניתנים להכלה. קשה לעמוד מול זה. אלה לא היקפים שמאפשרים להתייחד בדמעה מול כל אחד מהחללים, להכיר ולזכור את כל אלה שהקריבו.
וזה בא מכל פינה. בממדים שפוגשים רבים מאיתנו. קרובים, חברים, אנשים שאתה מכיר. למשל סא"ל יהונתן (ברנש) צור ז"ל, מג"ד סיירת הנח"ל, שהיה לי הכבוד להיות איתו במסע לאתיופיה לפני כמה חודשים, מפקד חייכן ואוהב אדם שאינו.
בחודשים האחרונים הרבו לדבר על מלחמת יום הכיפורים. להשוות בין אז לעכשיו. יותר מדי אזהרות היו, יותר מדי התעלמויות.
גם עכשיו קשה שלא לחשוב על הקווים המקבילים: הזעקות קורעות הלב לעזרה של המותקפים, הכוחות שלא הגיעו, העמידה בעוז, הפיקוד הבכיר שנפגע, משפחות הנעדרים שבורות הלב שנאלצות לגשש לבדן באפלה. הפתעה וכאוס בשעת קרב כנראה נראים דומה, גם אם עברו 50 שנה.
כמו בכיפור ההוא, עוד ייחקרו לעומק הנסיבות; וסיפורי הטרגדיה והגבורה הבלתי נגמרים יתבררו ויתגלו גם שנים רבות אחר כך. אבל בינתיים יש את העכשיו. ובעכשיו המעורפל שלנו, בתוך אין־ספור השאלות הנוקבות ואל מול הלחימה שהולכת להתעצם, יש דברים שמתחדדים, אולי על סמך אותו ניסיון עבר מר. והראשון שבהם הוא שאחרי שכל זה ייגמר, גם אם ייקח עוד קצת, סביר שבנימין נתניהו יסיים את דרכו כראש ממשלה. האמירה שלו "אדאג שזה לא יקרה יותר" לא רלוונטית אחרי אסון כזה. די בממדי הטרגדיה וההפקרות הנוכחית.
שום שיקול מלבד המערכה שלפנינו אינו רלוונטי כרגע. לכן לא ברור מדוע מתעכבת ההקמה של ממשלת חירום. אילו שיקולים נשקלים. זה צורך מיידי.
לפנינו מערכה שאתגריה רבים: להוביל להכרעה ברורה, להחזיר את ההרתעה, להחזיר את השבויים, לשקם את אמון הציבור. לגרום לכך שאפשר יהיה לגור שוב בעוטף עזה, ליד הגבול.
אלה מטרות מורכבות. שלא לוקחות יום או יומיים. ואל אלה מגיע ראש ממשלה חבוט אחרי מכת הפתיחה הנוראה של החמאס. מגיע כשאין סביבו שרים מנוסים ובטח לא אחראיים. מגיע כראש ממשלה שלאורך שנות כהונתו השתדל להימנע מעימותים צבאיים ועכשיו נדרש למערכה המורכבת מכל.
הוא לא יכול להיות לבד במערכה הזאת. בטח לא כשאין די אמון בהנהגה הנוכחית. חוסר אמון ציבורי זה רע בזמן רגיעה, זה בלתי נסבל בזמן לחימה. כדי שאפשר יהיה לנהל מערכה, שצפויים בה מחירים נוספים, חייבת לקום ממשלת חירום עם דמויות שהעם יבטח בהם יותר. אל הימים הבאים אנחנו חייבים, חייבים, להתייצב עם מיטב הכוחות והניסיון. להתייצב מאוחדים. כעם אחד. כאותו עם שהיינו. עם הרוח המיוחדת והמלוכדת שבנו. זה שידע להתרומם מרגעי שפל ותבוסה נוראיים.
איך קרה שכל כך הרבה מערכות, בחזית ובעורף, קרסו? ואיך זה, שאל מול הוואקום, אזרחים טובים הם שנאלצים לקחת יוזמה ולטפל בחילוץ, בהסברה, בציוד ומזון ללוחמים בשטח?