זה לא שעד כה לא ידענו מה זה טרור ומחבלים ודם על הידיים ולינץ'. ידענו היטב, אבל המלחמה הנוכחית, שהולידה את המונח "נעדרי קשר", הובילה גם לפתיחת שירות חדש – חמ"ל של פיקוד העורף ומשטרת ישראל לטובת משפחות שעדיין לא יודעות דבר על גורל יקיריהן.
"פעם חשבתי שהדבר הכי נורא שעלול לקרות לאמא ישראלית הוא הדפיקה בדלת", אומרת לי אישה טרוטת עיניים שיוצאת מפתח הבניין. "מהיום שהבן שלי התגייס פחדתי מהדפיקה הפתאומית ומשלושת המבשרים".
טעית?
"לא, אבל הדבר הכי נורא שעלול לקרות לאמא ישראלית הוא להגיע למקום הזה עם תחתונים של הבן שלה וחולצות שעדיין לא עברו כביסה וכמה שיערות מהזקן שלו שהיא מצאה על הכרית. זה מה שביקשו ממני להביא. מזה ינסו להפיק את הדי.אן.איי שלו", היא מתנשפת, לרגע אוזל ממנה האוויר. גם את תמונתו היא התבקשה להביא. "תראי איזה חתיך".
שלושה גברים בכיפות שחורות עטים עליה כשהיא כמעט כושלת במדרגות. האחד מגיש לה בקבוק מים, השני מציג בפניה מגש בורקס ואילו השלישי מבקש לרשום בפנקס את שם הנעדר ושם אמו, "בשביל התפילות". "לא, בלי שמות", היא הודפת אותם – וגם אותי. "אני לא רוצה שהבן שלי יתפרסם בתור נעדר. תתפללו שהוא יחזור הביתה חי ואלמוני".
"אני דווקא אשמח לפרסם את התמונה של אבא שלי, הלוואי שבכל העולם יפיצו אותה, אולי ככה מישהו יזהה אותו", אומרת ליאור בבני מהיישוב נופך שאביה גדעון נסע לחגוג את שמחת תורה אצל חברים בקיבוץ נירים. "בשבת, בשמונה בבוקר, הוא צלצל אלי, סיפר שיש בלגן וביקש שאזעיק עזרה. ב־12 בצהריים בת הזוג שלו התכתבה עם משפחתה ומאז – כלום. למי לא צלצלתי? לרב של הקיבוץ – כן, הוא ענה לטלפון בשבת, לרשב"צ של הקיבוץ, לחברים שאצלם הוא היה אמור להתארח ושלדבריהם הוא הלך לישון אצל חברים אחרים".
קיבלת מידע?
"בהתחלה אמרו לי שהוא בסדר, אחר כך אמרו לי שהמחבלים פוצצו את הבית שבו אבא ובת זוגו ישנו כדי לגרום להם לצאת, אחר כך אמרו לי שכולם מתחבאים במועדון הנוער של נירים, אחר כך אמרו לי שהוא לא שם ואחר כך אמרו לי לבוא לכאן. לאיירפורט סיטי. בדרך עצרתי בדירה שלהם והבאתי קצת מכל דבר. בגדים, נעליים, מברשת שיער. אולי חטפו אותו לעזה, אולי הוא עוד מסתתר איפשהו ואולי"... היא מניחה לדמעות לדבר במקומה. "זה הגיוני ששני אנשים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה?"
במוצאי שבת, ב־11 בלילה, נחנך החמ"ל בבניין להב 433. "חיפשנו מקום ממוגן, בכל זאת יש מלחמה", אומרת סיני אלג'ם, סגנית דוברת פיקוד העורף שגוייסה למילואים. עד אמש הגיעו למקום יותר ממאה משפחות, "מכל הארץ, מכל השכבות והעדות והזרמים. המתנדבים שלנו מחבקים את המחפשים ומשתדלים להקל עליהם בתהליך".
"זה היה קצר, ענייני ומאוד אנושי", מספר ג'קי להב מראשון לציון, אביה של עמית (23) שבאה למסיבת הטבע עם חברתה שירה אילון, שאף היא נעדרת. "מיון, שמות ופרטים, ואחר כך עליתי עם עובדת סוציאלית לחדר שבו נערך התחקיר. ביקשו ממני לתאר את כל מה שאני זוכר וסיפרתי שבשבת, בשבע בבוקר, עמית צלצלה ואמרה 'יש יריות, אנחנו מתקפלות, לא לדאוג'. איך לא? אחרי רבע שעה, כשצלצלתי אליה, שמעתי אזעקות וצרורות וצעקות בערבית. אני רוצה לחשוב שהיא פתחה את הסלולרי לחצי דקה כדי לשלוח לי מיקום מתוך המחבוא שלה, בין השיחים. בצהריים הרגשתי שאני כבר לא מסוגל לשבת בבית. נסעתי לחפש אותה. אמרו לי שיש ניצולות שעדיין לא זוהו בגלל שהן בהלם, אבל לא מצאתי את עמית".
אשתו ארזה לו שקית עם פריטים אישיים של עמית. היא עצמה העדיפה שלא להגיע לחמ"ל ("קשה לה") ונשארה בביתם עם הקטן שלהם, בן 12. "התרחישים הכי שחורים רצים לך בראש, אבל מה שמדאיג אותי הרבה יותר זה שצה"ל עדיין יושב על הגדר. 24 השעות הראשונות אחרי החטיפה הן הקריטיות ביותר. זה הזמן לרוץ אחרי המחבלים, לתפוס אותם, לשחרר, ומה אנחנו עושים? מחכים".
צהלולי מימונה ממלאים את הרחבה. זה עתה נודע שקבוצת ניצולים הגיעה בכוחות עצמה ל"ברזילי". זה בגדר שמועה בלבד, אין שום סימוכין, אבל די בזה כדי להקפיץ את אבישג יעקב מהרצליה. יש לה שלושה נעדרים. שתי אחיותיה, שוהם (29) ושנהב (26), והאחיין שלה, ליאל ג'ירפי (18). כמה יפה היא התקווה, משכרת ומשקרת. בטרם יגיעו לאיילון תעבור בקבוצות הווטסאפ הכחשה גורפת. מדובר בפועלים זרים, לא בשוחרי טראנס.
"תגידו לי שזה לא אמיתי", נמלטת צעקה מפיה של סתיו מילס, ילידת בארי שגם הלב שלה מתמוסס מדאגה לשלושת הנעדרים שלה - אביה אלברט, אמה יונה פריקר ובן זוגה מרדכי נווה. "בשש וחצי בבוקר אמא שלחה לי הודעה שהיא לא מצליחה לנעול את הממ"ד ושהיא מחזיקה בכל הכוח את הדלת. ב־9:32, שלוש שעות אחרי שהמחבלים נכנסו לבית שלה, היא אמרה לי שכבר אין לה כוח להחזיק. היא אמרה 'הם בתוך הבית שלי, מפוצצים את הבית, דופקים לי בדלת, אני צריכה לסגור, ביי' וזהו. זאת השעה של ה'נראתה לאחרונה' האחרון שלה".
עם אבא שלה, היא מתפרקת על כתפו של רועי כהן, בן זוגה, "זה סיפור אחר. צלצלתי אליו והוא שאל 'מה את דואגת? כל השטח מלא שוטרים'. צעקתי עליו 'אבא, בבארי אין שוטרים ואין חיילים, אלה מחבלים, תיכנס לממ"ד ותנעל'. הוא סגר את עצמו, ובפעם הבאה שצלצלתי אליו אבא אמר שדופקים לו על החלון. שמעתי את הדפיקות האלה כאילו שהן בבית שלי. ב־12 וחמש דקות אבא אמר לי 'סתיו, הם פרצו לי לממ"ד ופוצצו לי את היד, אין לי אצבעות. בבקשה תזמיני אמבולנס. ואני מצלצלת שוב ושוב למד"א והם לא מצליחים לשלוח כוחות וכבר עברו עשר שעות! אחרי רבע שעה הוא אמר לי 'סתווי, אני מאבד את ההכרה, להתראות'. זה אמיתי? בעוד שבועיים אני חוגגת 30 והוריי הבטיחו לי שהם יחגגו איתי. והם הבטיחו לי שיהיו בחתונה שלי. והם הורים שמבטיחים ומקיימים!"
