קשה להאמין למה שעבר על עדי אפרת בשעות שחלפו עד שחולצה מקיבוץ בארי. היא עוד הספיקה להודיע בווטסאפ המשפחתי שהמחבלים נכנסו אליה הביתה, תוך שהיא שומעת אותם מדברים וצוחקים, וכעבור רגע קצר הם כבר עמדו מולה בממ"ד, שם שהתה לבדה כיוון שמשפחתה לא הייתה בבית. "הם אמרו לי 'אל תדאגי, אנחנו לא נפגע בך', ואני התחננתי 'תשאירו אותי'", סיפרה.
"אני מדברת קצת ערבית אז דיברתי איתם בערבית ואנגלית", המשיכה לשחזר, "הם אמרו שאבוא איתם ושלא אדאג, שאלו אם יש לי מכונית. ניסיתי להסביר להם שאין לי כי זה קיבוץ, ושהם צריכים לבוא איתי לארון המפתחות של המכונית של הקיבוץ. הסברתי שאני צריכה להתלבש, הייתי רק עם פיג'מה וחלוק. הם נתנו לי להתלבש ולנעול נעליים, מסתכלים מדי פעם שאני לא מוציאה נשק. נתנו לי לקחת את התיק שלי והוציאו אותי החוצה.
"התחלנו ללכת ברחבי הקיבוץ, הם דיברו ושאלו אם יש לי ילדים ובעל, אולי כדי להרגיע אותי. הגענו לכביש הראשי והתקדמנו לכיוון תחנת האוטובוס. ראיתי חייל מרחוק, הם אמרו לי 'זה משלנו', ואז הוא צעק לי בעברית 'בואי, בואי'. הראיתי לו שאני לא יכולה, שיש לידי חמושים ואחד מהם מחזיק אותי. התחיל ירי לכיווננו, הם תפסו אותי ביד והתחילו לרוץ. ניסיתי לשכנע אותם שזה לא הכיוון, כי הם רצו מערבה ומבחינתי זה לא טוב. ניסיתי להגיד שיבואו איתי ואקח אותם לחדר האוכל, אבל הם לא ענו לי ורק דיברו עם החבר'ה שלהם בקשר, צועקים ומבולבלים".
בשלב הזה המחבלים עוצרים, ואומרים לעדי כי הם לוקחים אותה למקום שבו נמצאות נשים נוספות. "הגענו לבית של קשישה מבארי, הכרתי אותה ואת הפיליפינית שלה. הם אזקו אותי מיד מאחור, ממש חזק, הושיבו אותי וניסו לכסות לי את הרגליים עם החלוק. הקשישה לא הבינה מה קורה ושאלה שאלות, הם ניסו להשתיק אותה כל הזמן אבל היא לא זכרה שמשתיקים אותה.
"ישבתי במרפסת של הבית, ושם היו אנשים הרבה יותר מאורגנים וקשוחים. הם לא הסכימו לדבר, לבשו מדים והיו הרבה יותר חמושים. שמעתי ילד צורח 'אבא, אבא', והגיע ילד בן כשנתיים, המחבל מחזיק אותו ביד כשהוא תלוי באוויר ופשוט זרק אותו לידינו. הוא צרח וניסה לברוח אבל הם לא נתנו לו, הפיליפינית ניסתה להחזיק אותו אבל היא אזוקה מלפנים והוא בורח ממנה. ניסיתי להסיח את דעתו כי פחדתי שאם הוא יברח הם יירו בו, אז שאלתי שאלות על אבא שלו ודיברנו.
"הגיע ילד בן שבע או שמונה ביחד עם אמא שלו, זיהיתי אותם. היא הייתה כולה פצועה מירי, החולצה שלה ספוגה בדם, היא רעדה והייתה נפוחה. לא מתפקדת, בקושי הולכת. זרקו גם אותה במרפסת לידי והיא אומרת לי, 'ירו באוהד ומילה מתה'. בעלה והתינוקת שלה. אמרתי לה, 'אולי היא לא מתה, איך את יודעת?', והיא עונה, 'ירו לה בראש'. ואני לא יכולה לחבק אותה, הידיים אזוקות, אז אני מניחה עליה את הראש ופשוט בוכה איתה".
המחבלים משתיקים את הנשים הבוכות, ופוקדים על חברתה של עדי ללבוש חולצה שהביאו מהארון של הקשישה. "היא לא הצליחה להתלבש והם כעסו עליה. היא נשכבה וניסתה להסביר שהיא לא מצליחה לנשום. 'עדי, אני לא אשרוד, בבקשה תשמרי על הילדים שלי', היא משביעה אותי. ניסיתי להגיד שיהיה בסדר, והילד הגדול שאל, 'אמא, מה הם יעשו לנו?'. 'הם יהרגו אותנו', היא ענתה ואני ניסיתי להגיד, 'אנחנו לא יודעים, אבל נראה שגם הם לא יודעים. בואו נשב פה ונהיה ביחד'.
"והם באמת לא ידעו מה לעשות. כל דבר הכי קטן הם הסתכלו לראות מה אנחנו עושים. הגיעו עוד אנשים, וזה שהביא את האמא והילד אמר לי, 'אני צריך אותך, אם תעשי מה שאני אומר לך יהיה בסדר. הם לא עשו מה שאמרתי להם ובגלל זה יריתי בהם'. ואז שיחררו אותי מהאזיקים ולקחו אותי לכיוון הכביש. 'את רואה את המכונית הזאת', אמרו לי, 'תוציאי משם את ההרוגים שלנו'. הלכתי לשם עם הידיים למעלה, כי לא ידעתי אם חיילי צה"ל רואים אותי או לא".
לפתע נשמעו יריות. "המחבל רץ אליי, תפס אותי ולקח אותי איתם תוך כדי שהם בורחים. צעקו לי 'רוצי, רוצי, איז'רי'. הם לקחו אותי לבית בוער מלא נשקים וגופות ורצו שאיכנס, אבל היה חם מדי. ראיתי מחסן קטנטן בכניסה אז נכנסתי אליו, היו שם מלא מחבלים. היה ריח של אבק שריפה ועפו עליי רסיסים, הם פשוט נלחמו שם ואני ניסיתי להגן על עצמי עם קלסר שמצאתי. כל הזמן הגיעו עוד מחבלים, ניסיתי לצמצם את עצמי וכשמישהו הסתכל עליי מוזר אמרתי, 'חברים שלך הביאו אותי'. לאט לאט הירי פחת, עד ששמעתי מרחוק עברית וכל המחבלים נכנסו לתוך הבית.
"צעקתי 'חיילים!', ושמעת מישהו אומר, 'יש פה אישה, יש פה ישראלית'. הם התחילו להתקדם והירי התחדש, ושמעתי צוות של חיילי צה"ל מגיע. הסברתי להם מה היה פה, והמפקד שלח חולייה לטהר את הבית. הם אמרו לי, 'את צמודה אלינו עכשיו, אנחנו שומרים עלייך'. התחלנו להתקדם ותוך כדי מתחיל ירי כבד לכיוונו אז חזרנו לחצר שהיו בה הרבה שיחים. הם היו פשוט מלאכים ודאגו שכל הזמן מישהו יהיה צמוד אליי.
"בשלב מסוים אמרתי להם שישאירו אותי בשיחים ויעשו מה שהם צריכים, אבל הם אמרו, 'מה פתאום, בשביל זה הגענו'. היה שם קרב קשה מאוד, הם לא הצליחו להתקדם, היינו שם איזה שעה וחצי. ארבעה חיילים נפצעו לי מול העיניים, כולל הקצין, אבל שמעתי את הסמל אומר להם להמשיך. 'אנחנו נחלץ את האזרחים, ממשיכים בכל הכוח', הוא אמר להם".
והם המשיכו. "החילוץ היה תחת אש. באיזשהו שלב גם באמצע החילוץ נאלצנו לשכב על הקרקע ולהסתתר מאחורי מכוניות. אי־אפשר היה לזוז מטר, והם נלחמו בחירוף נפש, נתנו את הנשמה".
עדי ויתר הפצועים מקיבוץ בארי פונו בסופו של דבר. "זה פשוט נס מה שקרה לי", היא מסכמת, "ואני עדיין לא יודעת מה עם האישה ושני הילדים שלה".
עדי אפרת, בארי: "המחבלים הביאו ילד ואמא, פצועה כולה, רועדת. היא אומרת לי, 'ירו באוהד ומילה מתה'. בעלה והתינוקת שלה. אמרתי לה, 'אולי היא לא מתה, איך את יודעת?', והיא עונה, 'ירו לה בראש'. בכינו ביחד"
לירון ביטון, מפלסים: "ברגע שאיפשרו דחפנו הכל לאוטו ונסענו. אני לא יודעת למה נחזור, האזור נראה כמו סרט אימה. הכל שרוף, גופות זרוקות ברחובות. אחרי שזה נגמר התפרקתי, הבנתי שזה לא מובן מאליו שאני מחבקת את הילדות שלי"
