"קמת בבוקר חי ונושם, וגם ילדיך, כל השאר זה בונוס". המשפט המוכר הזה מקבל אצלי משנה תוקף מאז יום שבת. מזל שאני חי. פשוט ככה. די לי שיש לי דופק בגוף. לא רוצה יותר מזה. מזל שילדיי בחיים, אחרי שחוליית מחבלים איימה לשגר אליהם טיל אר־פי־ג'י אל תוך השכונה, ורק בנס כיתת הכוננות חיסלה אותם.
הם תיכננו לפלוש אלינו הביתה. הסתובבתי בבית עם אקדח שלוף, כדור בקנה, והתכוננתי לגרוע מכל. אמרתי לעצמי - זה או אני או הם. אם צריך למות למען הבית או למען הילדים - אז זה מה שיקרה. אני אבא שלהם, זה תפקידי, לא תפקידם. החזקתי את האקדח שלי, גלוק 19, שאני בדרך כלל לא אוהב להחזיק, ואמרתי לעצמי: יש לי 15 כדורים במחסנית. כדור לכל מחבל.
אבל עזבו אותי, אני לא הסיפור, אני רק המספר. אני חי, תודה לאל. מה שעבר על תושבי עוטף עזה זה שואה. שואת עוטף עזה. רצחו אזרחים בשיטתיות מאורגנת, לפי פקודות. משפחות נמחקו וממדי הזוועה עוד יתגלו בימים הקרובים. עשרות ילדים נותרו יתומים, ללא אמא וללא אבא, ללא סבא וללא סבתא או קרובי משפחה אחרים. מחבלים הגיעו לבתי התושבים, הוציאו אותם מהבית וטבחו בהם. ומי שלא יצא, גרמו לו לצאת. איך? שרפו את הבתים ואנשים ברחו כי נחנקו.
זה קרה בכפר עזה, נחל עוז, בארי, ניר עוז, כיסופים, נתיב העשרה. משפחה שלי, חברים שלי, אנשים שגדלתי איתם, בעלי תפקידים שעבדתי מולם כל שנותיי כעיתונאי – נרצחו. מצאתי את עצמי מצלצל לחבריי מכיתות הכוננות כדי להבין מה קורה ברגעים הראשונים, ואין מענה. איך יענו? רצחו אותם, את כולם. ואני מצלצל לעוד אדם ולעוד בעל תפקיד ועוד אחד ועוד אחד – ואין מענה. כולם מתו או נחטפו או נפצעו.
זאת רק ההתחלה. עוטף עזה לא יחזור להיות כשהיה. מתחיל עידן אחר. השיקום יימשך שנים. הצלקות בנפש לא יימחקו לעולם. איך ממשיכים מכאן הלאה, זו שאלה שכל תושב בעוטף שואל את עצמו. לאף אחד אין תשובה.
הסתובבתי בבית עם אקדח שלוף, כדור בקנה, והתכוננתי לגרוע מכל. אמרתי לעצמי - זה או אני או הם. אם צריך למות למען הבית או למען הילדים - אז זה מה שיקרה. אני אבא שלהם, זה תפקידי, לא תפקידם