הדגלים צריכים לשוב אלינו, אל המרפסות והרכבים של כולנו. לא משנה אם אלו דגלי ההפגנות שארבעים שבועות נשאו על שכם או דגלים ממחאות הימין למען הממשלה. הפעם הדגלים צריכים להיות מונפים לא איש למחנהו - אלא להפך: דגלי העצמאות שלנו. מילה שרק בשלושת הימים האחרונים, שמזכירים יותר את תש"ח מיום כיפור, אנו קולטים כמה היא יקרת ערך. להיות עם חופשי בארצנו זו לא עובדה, אלא משימה יום יומית.
הדגלים צריכים לשוב אלינו כי הם הסמל. הסמל של הרוח הישראלית, שחטפה מכה קשה מנשוא. אל מול החדשות המתדפקות קשה להפסיק לבכות. לצער ולאבל אין גבול. גם לזעם. עוצמות האובדן והאכזריות, גודלו של המחדל (שעודנו נמשך!) - כל אלו נותנים תחושה של היעדר תקומה. של הפקרה ממש. אבל ברגע הזה, שבו שלחנו את טובי בנינו לקרבות, שבו החברה שלנו נאבקת על הישרדותה הפיזית והנפשית - לא נוכל להישאר שם. עוד נבכה על מתינו, נספר את סיפורם, נזעק את זעקתם. עוד נדרוש דין וחשבון ולא נוותר לאיש מנושאי האחריות. אבל כעת אין ברירה אלא להרים את הראש - כי מערכה ארוכה ומרה לפנינו.
יש לנו סיפור ישראלי שמורכב מאינספור סיפורים. אלו ששמענו מהורינו, זה שחלמו עליו הסבים והסבתות שלנו. סיפורים על חברת מופת שהגיעה לבנות בית בארץ ישראל אחרי דורות של רדיפות וכיסופים. סיפורים על הישראלי היפה - שמוכן להיות חלוץ, להתנדב, לסייע בלי מחיר או תמורה. זה שהוא תמיד “אחי” גם אם הכרנו אותו הרגע, שהוא חצוף ובוטה אבל גם יצירתי ולא מוכן לקבל שום מוסכמה כמובנת מאליה. יש לנו סיפורים על ערבות הדדית, על מוכנות בלתי נתפסת לתת עבור המקום הזה את השנים הכי יפות שלנו גם שהחוזה בין המדינה לאזרחיה הופר לא פעם. סיפור של מייבשי ביצות, של גומלי חסדים, של אנשי רוח ויצירה, של אנשי ספרא וסייפא. סיפור על חברה שבה המשפחה היא ערך עליון והבית הוא מושג רחב הרבה יותר מארבע קירות וגג. עכשיו צריך להיאחז בסיפורים האלו, לספר אותם שוב ושוב, לשאוב מהם השראה. לא צריך ללכת שנים אחורה - הימים האחרונים סיפקו אין ספור רגעים מטורפים של מנהיגות ועשייה - בשדה הקרב ובחברה האזרחית. כאלו שמזכירים לנו מי אנחנו יכולים להיות.
אנו חברה חפצת חיים, בזה כוחנו. ואת החיות הזו צריך לתדלק ולתחזק. לגייס בצו שמונה את אנשי התרבות, את המנהיגים המקומיים, את תנועות הנוער והארגונים החברתיים, את כל מי שיודעים להזכיר לנו לשם מה אנחנו כאן, מה הסיפור הגדול שאנחנו חלק ממנו. מי הם מקורות ההשראה שלנו. זה אולי נשמע פומפוזי, אפילו מאולץ. בטח כשטרם עיכלנו פסיק מגודל האסון וכשהעתיד לוט בערפל. אבל האמת שאין לנו ברירה. רק כך נוכל לקום מעפר. מספיק לגייס את רחל אדרי, תושבת אופקים שבמשך 20 שעות הייתה בת ערובה והסיחה את דעתם של המחבלים באוכל עד שחוסלו. רחל והעוגיות הרימו את המורל הלאומי באופן מדהים כי אנחנו כל כך צמאים לגיבורה כמוה - שמסמלת את כל מה שאנחנו אוהבים במקום הזה.
יבואו עוד ימים קשים. ואנחנו נישבר שוב ושוב. נצטרך לדאוג אחד לשני. להיות בעשייה בשביל לשמור על שפיות. אבל נקום ונשקם. כי הימים האלו מזכירים לנו שיש פה אנשים זהב. ישראלים וישראליות יפים יפים - בחזית ובעורף. ועבורם ואיתם נוכל גם לאתגר הנורא הזה.
