זוהר זבלבסקי מקיבוץ אור הנר הגיעה אתמול יחד עם בעלה ושני ילדיהם הקטנים למלון הרודס בתל־אביב. "הקיבוץ שלנו הופך להיות בסיס צבאי לכל דבר, תוך כדי שעזבנו ראינו חיילים ממלאים את הקיבוץ, פשוט לא הייתה ברירה", אמרה והתקשתה לעצור את הדמעות, "אין דרך להמחיש למי שלא חווה את זה את מה הרגשנו. בכמה רגעים חרב עלינו העולם, אנחנו מרגישים מופקרים".
זוהר היא אחת מ־8,000 מפונים מעוטף עזה שהגיעו ביממה האחרונה למלונות ברחבי הארץ. רבים מהם ברחו במהירות והגיעו רק עם הבגדים שעל גופם, כשכל הרכוש שלהם נשאר מאחור. אחרים הספיקו לאסוף כמה דברים בסיסיים. חוסר הוודאות סביב הנעדרים חונק אותם, כמו גם האבל והאובדן, אבל איכשהו הם מצליחים לשמור על קור רוח בשביל הילדים.
"פתאום שמענו יריות, רעשים שאנחנו לא רגילים אליהם", משחזרת את רגעי האימה לירון ביטון מקיבוץ מפלסים, אמא לשתי ילדות, "התחלנו לנעול את כל הבית, בעלי פירק את הידית של הממ"ד מבחוץ. לקחנו את כל הסכינים שהיו לנו בבית וחיכינו בממ"ד".
לדבריה, חייהם ניצלו בזכות כיתת הכוננות בקיבוץ שניטרלה את המחבלים. "ברגע שאיפשרו לנו דחפנו הכל לאוטו ונסענו. אני לא יודעת למה נחזור, האזור נראה כמו סרט אימה. הכל שרוף, גופות זרוקות ברחובות. באותם רגעים תפקדנו כהורים, אחרי שזה נגמר התפרקתי, הבנתי שזה לא מובן מאליו שאני מחבקת את הילדות שלי".
בתי המלון מלאים בתרומות של בגדים ומשחקים לילדים עבור המפונים, מתנדבים שהגיעו לסייע וצוותים מקצועיים. "אנחנו שומעים על מצוקות רגשיות, חרדות ופחד", מסבירה תמי בלדב, ממונה מחוזית משפחות וילדים במשרד הרווחה והביטחון החברתי. "אני מאמינה שבימים הקרובים אנחנו נשמע יותר, עכשיו אנחנו בשלב של הלם והתארגנות מחודשת".
"אנחנו כרגע ממפים בצורה ראשונית צרכים", מוסיפה מיכל רבין, מנהלת נפת צפון, מחוז תל־אביב והמרכז. "אנשים מגיעים והם עוד לא מבינים עם מה הם מתמודדים. רוצים קורת גג ולהרגיש מוגנים".
גם הדס ודניאל וקנין משדרות הגיעו לאחד ממלונות המפונים עם בנם בן השנתיים. "מה ששבר אותי זה שידענו שיש מחבלים בחוץ ובמקביל נפל בבניין לידנו קסאם. אמרו לנו לא לצאת מהעיר, והחלטנו לקחת סיכון, פשוט ברחנו מהבית שלנו. שדרות לא תחזור להיות מה שהייתה".
"בשבת בעשר בלילה הייתה לנו נפילה בבית", הוסיפה מעיין ששון משדרות, אמא לשני ילדים קטנים, "ניסינו להתקשר למשטרה, אבל לא היה מענה. יום למחרת החלטנו לברוח בין אזעקות. פשוט נסענו, בלי דלק, כשהילדות בוכות ברקע. בקושי הספקנו לקחת דברים מהבית. החיים שלנו הולכים להשתנות לגמרי".
מעיין ששון, שדרות: "בשבת בלילה הייתה לנו נפילה בבית. ניסינו להתקשר למשטרה, אבל לא היה מענה. יום למחרת החלטנו לברוח בין אזעקות. פשוט נסענו, בלי דלק, כשהילדות בוכות ברקע. החיים שלנו הולכים להשתנות לגמרי"