לכתוב עליך זה קשה, ואני לא מאמין.
לא מזמן רצינו להיפגש ואתה היית עסוק – בצילומים, וגם עם הילדים והמשפחה. לא ויתרנו, אמרנו שחייבים לקבוע, לשבת ביחד, לקשקש, זמן איכות של חברים. בסוף אמרת לי: "תראה קבלו, אף פעם לא יהיה זמן. בוא נקבע וזהו. ואם יקרה משהו בעבודה, נקפוץ יחד לצלם".
אז קבענו במקום שהוא בדיוק באמצע בין שנינו, "עד הלום". התחשק לך שווארמה בפיתה. התעקשת לשלם עליי. אמרת: "היום אני מזמין, פעם הבאה - גם אני אזמין". תמיד כזה. רועי שנותן, רועי הלארג'.
זה לא נתפס שאתה נעדר. שמחבלים הגיעו עד דלת הבית שלך, ורצחו את סמדר אשתך בצורה כל כך אכזרית. זה חלום בלהות, מי היה מאמין שדווקא לך זה יקרה. רועי המקצוען עם מצלמת הווידיאו על הכתף, סיגריה, ותמיד עם מכנסיים מחויטים וחולצה מכופתרת, כאילו אתה הולך לאירוע. לכל מי שמכיר אותך יש עליך המון סיפורים, כולם רק מהצד הטוב. רועי עם הלב הגדול, זה שמבין את כולם, מכיל הכל, צלם מעולה שגם לימד רבים את רזי המקצוע, וכולם יצאו המומים מהידע והאישיות שלך.
אצל רועי, כולם תמיד ידעו שהוא יביא את צילומי הווידיאו הכי טובים שיש. תמיד כשהקפיצו אותך לצילום, הלכת בלי לשאול. אף פעם לא אמרת לא. העיקר שהמערכת תקבל את כל החומרים. הצילומים האחרונים שלך רק ממחישים את זה: יצאת לשטח לתעד את חדירת המחבלים. מקצוען עד הסוף.
עברנו יחד הרבה סבבי לחימה. ככה זה כשצלמים עובדים בגזרה אחת שמלאה באירועים אין־סופיים. היו לנו שיחות רבות בשבועות האחרונים, איך נגבה האחד את השני בעבודה במקרה שיהיו יותר מדי זירות. וגם אז לא שכחת להגיד לי: "אבל לא מוותרים על הקפה אחת לכמה זמן, כן?". תחסר לי אחי. הלב שלי שבור.
