מה הוא עוד לא הבין, ראש הממשלה, שעד אתמול בלילה, היום השלישי למלחמה, עוד לא קם קבינט מלחמה. מה הוא עוד לא הפנים, שככל שהטבח שנעשה ביישובי הדרום הולך ונחשף והחזית בצפון הולכת ומתחממת - הוא עדיין מתעסק ביום שאחרי. כאילו שיש לו את היום שאחרי. כאילו שבעוד חודש, חודשיים או שלושה, ישראל תחזור למה שהייתה ביום שבת, 7 באוקטובר, לפני השעה שש בבוקר, והוא יהיה זקוק ל־64 המנדטים של הקואליציה הקיצונית שלו שתתמוך במהלכיו המשפטיים. אם חשבנו אמש שבמסיבת העיתונאים הוא יכריז על אותו קבינט חירום - שוב טעינו. עוד סיסמאות. עוד הבטחות פומפוזיות על מה שאנחנו הולכים לעשות לחמאס. שום דבר קונקרטי. שום בשורה. אפילו החזרת החטופים לא הייתה בין חמשת היעדים שראש הממשלה קבע.
אז תרשום לפניך, מר נתניהו. ישראל לעולם לא תחזור להיות מה שהיא הייתה לפני שבת בבוקר. ולך, נתניהו, לא יהיה את היום שאחרי. לא כראש מממשלה. למדינת ישראל היה את שש לפני המלחמה, אבל יהיה לה גם את שש אחרי המלחמה. ומדינת ישראל לא תשכח ולא תסלח. מיום שבת - כולנו יישובי עוטף עזה.
המחדל - מילה שמתבררת יותר ויותר כקטנה על האירוע - רשומה על שמך ועל שם הממשלה שלך. ואם המחאה נגד ההפיכה המשפטית הצליחה להוציא מדי שבוע מאות אלפים, שווה בנפשך מה יהיה פה ביום שאחרי.
אז כדאי שתחשוב על הזמן היקר שאתה מבזבז, אדוני ראש הממשלה, בדרך להקמת קבינט מלחמה. אם מה שמפריע לך זה האגו, הקושי שלגנץ ולאיזנקוט יהיו אותו מספר נציגים ואותו כוח - תחשוב שוב לאן האגו הזה עשוי הוליך אותך. ותגיד תודה, נתניהו, שיש מי שמוכן בכלל להצטרף לממשלה שלך, בלי שום תנאים מוקדמים, בלי שום דרישות, רק עם הדרישה המוצדקת שתהיה לו השפעה. ועוד מיהו האיש שמוכן: האיש שרימית והפרת איתו הסכם בלי למצמץ.
קשה להאמין, אבל אפילו בשעות האלה, שבה המדינה מלקקת את פצעיה וכל מה שהיא מבקשת זו הנהגה שיהיה לה בה אמון - האינטרס של נתניהו הוא קודם כל פוליטי. וכשרואים מנגד את ההתנדבות הציבורית, אזרחים שלוקחים על עצמם לנסות להציל את מי שאולי עוד חי, לאסוף תרומות, אוכל ומצרכים לתושבי הרצועה, לרכוש ציוד לחיילים, לעזור בחיפוש אחרי נעדרים ולסייע למשפחות השבויים וההרוגים - עולה המחשבה הכואבת כל כך, שהעם הזה ראוי לממשלה אחרת.
והנה נקודה למחשבה לקבינט המלחמה, אם יוקם. אני מעיזה להציע אותה מפני שקצה הנפש מכל הגנרלים בדימוס ולא בדימוס, שחושבים שכל החוכמה נמצאת אצלם. אלה שיושבים באולפנים מנופחים מחשיבות. מפעם לפעם אפשר לרענן את החשיבה עם דעות אחרות, בפרט שראינו לא פעם ולא פעמיים, לאן החשיבה הצבאית הובילה אותנו.
אז ככה: את החמאס אפשר אולי "למוטט", אבל אי־אפשר להוריד על הברכיים. תצאו מהקטע הזה. מי שחושב שאם נוריד כמה בתים הם יזחלו אלינו ויבקשו משא ומתן על השבויים - לא יודע על מה הוא מדבר. להפך. הם יתקעו את עשרות השבויים שלנו אצלם, ואנחנו נהיה עם ידיים כבולות. אז בואו נחשוב קצת חוץ לקופסה: אל תתחילו להתמקח על מספרי שבויים. 20, 100 או אלף אסירים ביטחוניים תמורת שבוי שלנו. זה לא יעבוד. האירוע הזה שינה את כל הפרופורציות. אנחנו במקום אחר. טבחו פה מעל 900 איש ביום אחד. כבשו לנו 22 יישובים וחטפו עשרות אזרחים, ביניהם קשישים, נשים וילדים. מדובר פה באזרחי המדינה שהופקרו בצורה מחפירה. זה היה כישלון קולוסאלי של ההנהגה ושל מערכת הביטחון והדבר הראשון שצריך לעשות זה להחזיר אותם הביתה, גם אם נרוקן את בתי הסוהר מאסירים עם דם על הידיים. לא "במקביל" ולא "תוך כדי" גביית מחיר. אם נחשוב קודם על גביית מחיר - לא יהיה משא ומתן.
יש לכם מספיק עבודה בינתיים. תתקנו את המכשול בגבול. תשקמו את היישובים. תייצבו קודם כל את החזית מול עזה. תטפלו בפצעים. תיערכו למערכה בצפון. אין שום חשיבת וערך לשחרור אנרגיה בפיצוץ של כמה מגדלים גבוהים בעזה, בפרט אם באותו זמן יגיעו לכאן תמונות של תינוקות בשבי. הישראלים לא יוכלו לשאת תמונות כאלה. זה יפורר את המדינה. זה יפגע במורל באופן אנוש. התיקון שלנו כרגע, הוא קודם כל להחזיר אותם הביתה. לפני הכל. לפני ההפצצות, לפני סגירת השלטר של החשמל, לפני ההרעבה של האזרחים.
בואו נצא מהתגובה הפאבלובית הקלאסית של הגנרלים, ולא נגיב כמו חבורת רחוב שחטפה מכות ויוצאת לנקום. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים".
דווקא עכשיו: לאט.
ההופעה הטלוויזיונית של הרמטכ"ל שלשום אמרה קודם כל עלבון. זה היה אדם אפור, שהתקשה לדבר. אפשר להבין אותו. על חזהו מונחות גופותיהם של מאות אנשים, ביניהם לוחמים שהקריבו את חייהם כדי להציל את תושבי העוטף, ועל כתפיו אחריות ליותר ממאה חטופים. זהו נטל כבד מנשוא, במיוחד לאדם טוב וערכי. אין יותר טבעי מהרצון להחזיר. לעשות להם מה שהם עשו לנו.
וכמה מילים על הממונה על נושא החטופים והנעדרים, תא"ל גל הירש. לאחר מלחמת לבנון השנייה נפגשתי עם רב־אלוף אמנון ליפקין שחק, ששימש בתקופת המלחמה כיועץ לראש הממשלה אהוד אולמרט. אחד הדברים שהכי זכורים לי מאותה שיחה, זה האופן שבו דיבר ליפקין שחק על הקצינים שהשפה שלהם הייתה כל כך נפוחה, מתפלפלת ומתחכמת, עד שלא הייתה מובנת ללוחמים. הוא ראה בשפה הזאת לא פחות ממחדל.
אז יש לי רק שאלה: האם זה האיש שאתם שולחים לנהל משא ומתן עם חמאס? מישהו שאפילו הישראלים מתקשים להבין? איש שלא יודע ערבית, ואפילו בעברית מדוברת הוא מתקשה, ויתרונו היחיד שהוא יודע לרצות את נתניהו ולהפגין אסירות תודה. הרי זה אדם שהוא אנטיתזה למה שנדרש במשא ומתן עדין ורגיש כל כך. האם אין קצין, אולי דרוזי, שיודע את השפה הערבית על בוריה, כולל הניואנסים שלה, שמכיר את תרבות המשא ומתן, ושאינו תיאורטיקן שמומחה לסיסמאות?
את חמאס אפשר אולי "למוטט", אבל אי־אפשר להוריד על הברכיים. תצאו מהקטע הזה. מי שחושב שאם נוריד כמה בתים הם יזחלו אלינו ויבקשו משא ומתן על השבויים - לא יודע על מה הוא מדבר
