1. שמחתי כשהוא לא הצליח למצוא טיסות. קיוויתי שהשמיים ייסגרו לפני שיספיק לחזור. קיוויתי שיסגרו את המדינה הרמטית, כמו בקורונה, אין יוצא ואין בא, עד שייגמר הסיוט הזה. אבל ביום שני הודיע לי בני ששניים מחבריו ללימודים והוא, שלושתם קצינים קרביים במילואים, הצליחו לקושש טיסה חזרה, והם עוזבים את השנה השנייה שאותה החלו אך לפני חודש וחוזרים למלחמה. "אולי תגידי לו שתתאבדי", המליצה חברתי בחביבות. אמרתי.
2. המציאות שנתקלנו בה, שממשיכה להדהד את תוצאותיה בעדויות ההולכות ונערמות ובהבנת עומק הכישלון, היא בלתי נתפסת. והקטע הוא שאין זמן לתפוס, צריך להתקדם הלאה. עוד לא סיימנו לספור את מתינו, להבין מי חטוף וגופתו של מי נמצאה, מי שייך למי, מי איבד מה - הרי כל אדם בישראל קשור בחוט לזוועה כזו או אחרת - וכבר מאלצים אותי לעבור פאזה לשלב עיסת החרדה ההורית מול מה שמסתמן כמערכה בלי אופק יציאה. אה, רגע. בעצם דילגתי על שלב לא מעוכל קדום עוד יותר: עוד לא סיימתי לטלטל את הראש בתדהמה ולבהות בתקרה. אני עדיין זקוקה להשתהות מול תחושת הדז'ה וו המעורפלת, הצרובה בי, בכולנו, דרך סיפורי עבר על פוגרומים בעיירה. הייתי זקוקה לעוד זמן על מנת להסתכל על הפנים והשמות ולקרוא את סיפוריהם של ההרוגים והנופלים.
הזמן איבד משמעות. אני לא יודעת איזה יום היום. אני מניחה שגם אתן לא. וכל שעה כמו שופכת על מפתן הנפש חומר גלם של שנה שצריך לגרוס ולעבד על מנת לקרוא ולהבין את המציאות. פעם, מזמן, לפני שבוע, הסתובב פה אדם בשם שמחה רוטמן. הוא העסיק אותנו מאוד. לא מוזר איך התגמד לגובה דשא?
3. החלק הכי קשה לעיכול, זה שעדיין תקוע בגרון ומסרב להחליק מטה למרות שהחרדה כבר רצה קדימה, מצוי בתחושה חדשה: תחושת ההפקרה. האם מישהי מאיתנו דמיינה דבר כזה? אני מחדדת: לא טעות בשיקול הדעת. הפקרה. מילים נרדפות: זלזול, צפצוף, שימת זין. הפקרה היא לא טעות. הפקרה היא מידת החשיבות שמקנה השלטון לאזרח.
4. קיבלתי אתמול לווטסאפ צרור עצות לתחזוקת הנפש שהתפשט ברשתות בליווי הסברים יפים משדות המיינדפולנס והפסיכולוגיה היישומית. קראתי מדוע כדאי לי לצרוך פחות חדשות ולהימנע מדמורליזציה. הומלץ לי לאפק את הזעם על ההפקרה. לא זה הזמן לעסוק במחדל השלטוני והעקבי ובריסוק מוסדות המדינה, נאמר לי. עליי לנשום עמוק את אוויר הפסגות הדליל, יחד עם השרים הנפוחים שלא מבינים דבר וחצי דבר בנושאים שעליהם הם ממונים ושבהפקרותם מינו את מקורביהם הראויים עוד פחות. לא עכשיו, כך הובהר לי, הוא הרגע לתלוש שערות מהעובדה שקופת המדינה רוקנה על ידי העוסקים בסידור פטורים משירות, ועתה לא נותר כסף לקניית ציוד בסיסי ללוחמים. המחשבה על החיילים, על בני, העשויים לצאת לקרב ללא אפוד מתאים, ללא מזרן לישון עליו, גורמת לי לרצות לחנוק כל אחד שיגיד לי לנשום עמוק.
צרור העצות שקיבלתי מצטרף כמובן לאמירה הידועה בדבר התותחים והמוזות. וזה כלל לא משנה שמי שמחליט כרגע על הצבתם של התותחים וכמותם סירב לשמוע את אזהרותיהם של בכירי המטכ"ל, התמכר לכזב הסטטוס קוו מול חמאס והתמהמה בהקמת חמ"ל מקצועי רק בשל אגו־מניאקיות בלתי נתפסת.
המוזות צריכות לשתוק? באמת? גם כשהאדם המנותק והרובוטי הזה, שהילד הפרטי שלו מתגורר בארה"ב ומוגן על ידי מאבטחים, ממנה לתפקיד שאין רגיש וחשוב ממנו – מתאם שבויים ונעדרים – אדם שכשל בתפקידו, שלא הוכיח שום כשירות לנושא, רק כי הצליח להתפקד לליכוד?
5. לזעום זה הדבר הנכון לעשות. אני ממליצה לכולן. תכלס, זה גם עניין הישרדותי. הממשלה הזו, החתומה על הכישלון הגדול ביותר שידעה ישראל, חייבת להקשיב. רק בעזרת התנגדות וביקורת אפשר יהיה לבלום את היצר שניכר שמפעפע היטב בנתניהו, לרשום על שמו, דווקא עכשיו, דווקא כשאין לו מה להפסיד, הישג מגלומני מדומיין – מזרח תיכון חדש, מכת מחץ, כריעה, כניעה – שיאפיל על הכישלון ויקשט מעט את הערך שעוד ייכתב עליו בוויקיפדיה. אולי בחסות הזעם, נצליח לפחות להעיף מהקבינט את הכהניסטים והפשיסטים ולהכניס פנימה גורם מתון, שידבר פחות בשפת הכוח ויותר בשפת הפיכחון?
לא. אסור להשתיק את המוזות. צריך להתחבר היטב אל הזעם ולהפוך אותו לקונסטרוקטיבי. אין סיבה לדאגה. כלומר יש, בכמויות, אבל לא מזה. אפשר ורצוי לבקר את השלטון ואת היושב בראשו גם עכשיו, דווקא עכשיו, ומצד שני להיות פטריוטים וסולידריים.
6. אני לא ממציאה, נכון? זו לא רק אני שרואה לפתע איך מתגנבת לה הכרה קטנה, תקווה נרעדת, שאולי השסע האמיתי, העמוק והנורא הוא בכלל לא במקום שחשבנו שהוא. לא בין ישראל הראשונה לשנייה, לא בין שמאל לימין, לא בין דתיים לחילונים, אלא דווקא בין האזרחים היפים כל כך לבין השלטון. אולי טעינו בווייז?
כאילו היה זה לפני שנה, ולא לפני שבוע, אני נזכרת במעומעם בכל הגפרורים הבוערים שנזרקו מידיהם של לוין ורוטמן, דיסטל ובן גביר, רגב וסמוטריץ', ואני מתקשה להבין איך ממכונת הרעל נוצרה לה מדורת שבט המסוגלת להרים בתוך שעות בודדות יוזמות חברתיות שלא ייאמנו. בתים נפתחו לרווחה, ציוד הועמס ושוגר, "אחים לנשק" מלווים את אנשי הדרום, פותחים חמ"ל נעדרים, דואגים לציוד החסר. "בונות אלטרנטיבה" פתחו מיליון קבוצות ווטסאפ לכל דבר ועניין. תור של חמש שעות לתרומות דם השתרך בכל עמדת התרמה. אנשי מקצוע מכל תחום אפשרי מציעים עזרה - נפשית, פיזית, כלכלית. עם שלם גדול מסך חלקיו.
7. "את חייבת להפריד בין השלטון לבין האזרחים", אמר הבן שלי ואומרים במעשיהם עשרות אלפי הלוחמים, המתנדבים, אנשי העורף וארגוני המחאה המשלמים את מחיר ההפקרה של ממשלת ימין מלא־מלא. התפטרות לצערי לא תהיה, זה לא ריאלי, אנשים עם מבנה אישיות של נתניהו לא מתפטרים לעולם. הם מקסימום נכנעים. לכן זה הזמן לזעום. ×
אולי השסע האמיתי, העמוק והנורא הוא בכלל לא בין ישראל הראשונה לשנייה, לא בין שמאל לימין, לא בין דתיים לחילונים - אלא דווקא בין האזרחים היפים כל כך לבין השלטון?
