1.
שיחת טלפון לילית. על הקו נעם לניר ואחות של לוחם סיירת מטכ"ל שנפל. נעם מסייע לה להביא את הוריה מחו"ל להלוויה, וביקש גם את עזרתי. האחות בוכה במהלך השיחה. אנחנו מעלים את חילי טרופר על הקו, שמסייע. באותו זמן אני רואה תמונה של שני ישראלים, אחים, שאני מכיר את משפחתם. הם יצאו מביתם עם נשק דרומה כדי להילחם, ונותק עימם הקשר. עם שניהם. במקביל אני שומע על לוחם מיחידה מובחרת, בחור צעיר, שהיה בביתי פעמיים, שנפל גם הוא. וזה ממשיך אבל אין טעם לפרט. הרי כל ישראלי חווה חוויות דומות מאז פרצה המלחמה הנוראה הזו. אין בית שאין בו מת.
2.
נפתח אם כן באמת המרה, זה חלק חשוב בתהליך שאנחנו צריכים לעבור: אין שום סיבה לנסות אפילו ליפות את המכה שקיבלנו. אין שום דרך ואין גם טעם לחפש נקודות אור ונחמה במה שקרה. המכה שחטפנו הייתה הגדולה ביותר שניתן לקבל, כזו שגם בסיוטים שלנו לא חשבנו שהיא אפשרית. למדנו דברים קשים ועצובים על מי שאנחנו. על המודיעין שחשבנו שהוא יודע כל, על הצבא שחשבנו שיגיע תוך דקות לכל בית שנמצא תחת מתקפה, על האויב שחשבנו שאולי חושש מפני עוצמתנו. בשש אחרי המלחמה כל מי שאחראי למחדל הנוראי הזה, לעובדה שישראל התגלתה כמקום כל כך לא בטוח עבור אזרחיה, יצטרך ללכת הביתה. למדנו גם על מה שוות הבטחות של כל מיני צעקנים כמו בן גביר שהבטיחו ביטחון, ומה קורה כשיריב לוין אחד גורר מדינה שלמה לכאוס. אבל הדיון הזה יקרה אחרי המלחמה. וייקח זמן עד שהרגע הזה יגיע.
כמות הרוע שנפל עלינו, השבויים והנרצחים, אינם משהו שניתן לעבד ביומיים. ככל שהזמן יחלוף נקלוט מה עשו לנו. נבין את המספרים. את ההשפלה.
3.
אחרי שאמרנו את זה, אגיד לכם מדוע למרות הכל אני אופטימי. עצוב וכואב, אבל אופטימי.
אני אופטימי משום שאני מקבל בכל יום מאות פניות מאזרחים שמחפשים דרך לתרום ציוד ללוחמים, להכין להם אוכל, לשמח אותם.
אני אופטימי משום שישראלים מחו״ל שולחים לי עשרות הודעות ביום, הם קיבלו צו 8 ורוצים להגיע לישראל. הם מחפשים פתרון כדי להגיע במהירות האפשרית מהטיול שלהם בתאילנד לגבול עזה. איפה יש עוד עם כזה?
אני אופטימי משום שקיבלתי גם פניות מישראלים בעלי הון שיזמו רכבת אווירית עצמאית, עבדו מול רשות שדות התעופה כדי לשנע על חשבונם את המגויסים. לניר, למשל, הוציא מטוס פרטי עבורם.
אני אופטימי משום ששני לוחמים שהשיגו בדלפק כרטיס ישיר לישראל ושילמו תוספת כספית עבור זה, קיבלו כבר במטוס מעטפה עם כסף שאספו עבורם ישראלים שראו אותם, והחליטו לממן להם את הטיסה.
אני אופטימי גם מרוח הקרב של נושאי הנשק. מהאתוס של חתירה למגע. כיתות הכוננות, אזרחים רגילים לגמרי בקיבוצים וביישובים, הסתערו על המחבלים ללא פחד. זה היה חסר סיכוי ברוב המקרים, הם היו מעטים מול רבים ויצטרכו לצייד אותם בעתיד בצורה רצינית בהרבה, אבל הם הצליחו למרות זאת לחסל לא מעט מחבלים בטרם שילמו בחייהם על עוז רוחם. נזכור את גבורתם לעדי עד.
אני אופטימי כי אני רואה את הנהגים צופרים ומריעים ללוחמים שנוסעים לקו הגבול, ואני מקבל סרטונים משטחי הכינוס שבהם ישראלים מכל הארץ מבינים היטב מה מונח על הכף: חייה של האומה הזו.
4.
ביזבזנו חודשים רבים על סכסוך פנימי נורא. קשה שלא לחשוב על כך שאויבינו קיבלו ביטחון גם בגללו. המסקנה המתבקשת והיחידה מכך היא אחת: אחדות. הבנו בדרך הקשה כמה הפילוג בינינו מסוכן. הבנו בדרך הקשה מה המחיר שמשלמים כשעסוקים בשנאה.
הבנו, גם בדרך הקשה, מול מה אנחנו עומדים. אנחנו וכל מי שטיפת יושרה בכליו הבין שעם ישראל לא יכול להרשות לעצמו לחוס על אנשים שלוקחים אישה בת 85 מביתה ומחזיקים בה כקלף מיקוח. שמחזיקים אצלם ילדים. אין פה עניין מדיני ואין פה תגובה לאיזה עוול, יש פה קבוצה רצחנית ומטורפת, שהדרך היחידה לטפל בה היא בכוח. אנשים שמעלים לייב בפייסבוק שבו הם כורתים ראש של אדם בביתו אינם חלק ממשפחת העמים. הם בני מוות.
5.
בשמחת תורה הייתי בצפון. למדתי טקסטים בעל פה לעוד שבוע של צילומים. חששתי מהשבוע הזה, הוא היה נראה לי קשה, עמוס מדי. כמה מטומטמים החששות הללו נראים לי כעת, כשאני כותב את השורות האלה לאחר שירדתי משמירה (המעט שיכולתי לעשות בעת הזו זה להצטרף לכיתת הכוננות. גם לזקן כמוני עם רישיון לאקדח יש תועלת בשלב הזה).
נסו להיזכר בדברים שהדאיגו אתכם בימים שלפני הטבח הנורא. כל מיני מחיצות בדיזנגוף וטרדות אחרות של החיים. הכל הבל. המדינה שלנו נלחמת כעת על חייה ואסור לאיש לעמוד מנגד. אל תתפתו למריבות ברשת. גם אם משהו או מישהו מרגיז אתכם - הניחו לו. תחפשו איפה אפשר לתרום ולעשות טוב. תרומות דם, בתי חולים, משמר אזרחי - מה שמתאים לכם. אני מניח שכאשר אתם קוראים את השורות הללו, יש כבר בישראל ממשלת חירום – וטוב שכך. שבת שלום. ×
בשש אחרי המלחמה כל מי שאחראי למחדל הנוראי הזה יצטרך ללכת הביתה. גם הצעקנים שהבטיחו ביטחון ומחרחרי השנאה בינינו. אבל הדיון הזה יקרה אחרי
