שתי הערות על הסיבות שבגללן נקלענו לקטסטרופה כה נוראית. במארס השנה עידכן אגף המודיעין את ההערכה השנתית שלו וקבע כי איראן עלולה עוד השנה ליזום מערכה נגד ישראל בעיקר בעזרת השליחים שלה באזור - חמאס וחיזבאללה. זהו רעיון ישן, אבל כשהאיראנים זיהו את החולשה הישראלית והשסעים הפנימיים שחדרו גם לצבא, הם החליטו להקדים את ביצוע המהלך.
אין־ספור פניות היו לראש הממשלה, החל משר הביטחון ועד כותבי מאמרים בעיתונים, לרבות הח"מ, בתחינה לעצור את שפע העיסוקים בטפל ולהתכונן לאתגר הלאומי הוודאי. בין היתר כתבתי בעיתון זה, ועל רקע 50 שנה למלחמת יום כיפור, כי היסטוריונים שיכתבו בעוד 50 שנה על 2023 לא יאמינו באילו זוטות התמקדה הממשלה. הסיבה השנייה לכישלון היא צבאית ונובעת מהיווצרות תודעה הנותנת אמון מוחלט בשני דברים: הראשון הוא איכות המודיעין הישראלי, כזה שיודע בדיוק איפה גר כל מפקד זוטר בעזה ומתי הוא מגיע הביתה. לכן אם יתכנן האויב פעולה התקפית, אפילו פעוטה, אזי יידע המודיעין לתת התרעה בזמן, ועד שזה לא קורה - אפשר להיות שאננים. הדבר השני הוא האמון כי המכשול שהקמנו סביב עזה הוא כה יעיל, והטכנולוגיה שלו כה מדהימה, שגם אם המודיעין יטעה, יש לנו תשובה טובה. קיימת הנחה סמויה כי אנו יודעים להבין את המציאות כהלכה, אלא שהתודעה, המצב הפסיכולוגי וסך האמונות שנוצרות לאורך זמן ובאופן תת־מודע, חזקים לצערנו יותר מהערכת מצב ואפילו מקיום פקודות. יש דרך למנוע אמון בקונספציה שגויה, וחבל שלא ידענו לאמצה.
יותר חשוב עכשיו להסתכל קדימה. ובכן, התכלית האסטרטגית, ליצור מצב שבו לא יתקיים החמאס כגוף בעל יכולת צבאית, היא נכונה, למעשה הכרחית. מי שמקווה ש־22 היישובים שהותקפו יאוכלסו מחדש ושהורים יסכימו לגדל שם ילדים, חייב יהיה להוכיח במעשים שאין יותר איום. לא ניתן להשיג מטרה זו בהפצצה מהאוויר, וספק אם נכון להסתכן במבצע קרקעי ממושך. ולכן אין למדינת ישראל ברירה אלא להפוך את עזה למקום שזמנית, או באופן־קבוע, אי אפשר לחיות בו.
התרגום של החלטה כזו מחייב את הצעדים הבאים: ראשית להודיע היום לתושבי עזה כי אם הם חפצי חיים אזי בתוך 12 שעות עליהם או לעזוב למצרים או להצטופף על חוף הים. כל בניין באשר הוא יהיה מטרה צבאית. שנית, חובה עליהם לפנות את בתי הספר של אונר"א ואת בית החולים שיפא, ומיד לאחר מכן חיל האוויר יתקוף מטרות אלה, שכן הבונקרים שמתחתיהם הם מפקדות חמאס.
שלישית, לא להסתפק בהפסקת הזרמת חשמל, סולר ומים לעזה, אלא בהדרגה לפגוע במטרות שמספקות צרכים חיוניים אלה, ועל פי צורך גם לחסום באש כל מעבר רכב מהעיר רפיח צפונה. יצירת משבר הומניטרי קשה בעזה היא אמצעי הכרחי להשגת המטרה. אין מה לחשוש מלחץ בינלאומי. לחץ כזה הוא דבר חיובי ויאפשר לנו לשאול בחזרה: אז מה אתם מציעים? אם קטאר, אבו־דאבי, מצרים וסעודיה רוצות למנוע אסון הומניטרי - שיתנדבו למצוא פתרון לעזה, אך כזה שלא כולל את חמאס.
בניגוד לדימוי, ישראל יכולה להמשיך בלחץ על עזה ללא פעולה קרקעית במשך חודשים, וגם לא צריכים להחזיק הרבה מילואים מגויסים. זהו לא תפריט לנקמה, אנחנו במצב של ארה"ב אחרי פרל הרבור ב־1941. כמו ארצות־הברית אז, נקלענו למצב של או אנחנו או הם, והמסקנה ברורה.
יצירת משבר הומניטרי קשה בעזה היא אמצעי הכרחי להשגת המטרה. אין מה לחשוש מלחץ בינלאומי. לחץ כזה הוא דבר חיובי משום שהוא יאפשר לנו לשאול בחזרה: אז מה אתם מציעים?
