בערב שמחת תורה האחרון סיפרתי על האדמו"ר המוכה, שהתעקש לקיים את ההקפות גם במחנה המוות. כשהוא רוקד סביב כיסא עליו הניח דף סידור קרוע. קיוויתי שהשמחה תישמר למען הילדים. קשה להאמין שפחות משבוע ימים חלף מאז נכתבו הדברים.
במקום לרקוד ילדים נחטפו, נרצחו, נגררו לאימה ופחד עם אומה שלמה, שמנסה למצוא את דרכה בתוך חלום בלהות. בין כרי דשא, נופי מדבר וערים שלוות שהפכו למשחטות.
את הסיפור של ההקפות סביב דף הסידור הקרוע לא הבאתי במלואו. אחרי שהשלים לשיר, כשחייו מוטלים לו מנגד, בירך הרבי בשם ובמלכות את ברכת "אתה בחרתנו" (אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו, ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות – מתוך סדר תפילת החג).
הנוכחים בבלוק היו המומים: אתה עדיין מאמין שאתה בחרתנו? אתה עדיין מודה על כך שהקב"ה בחר בנו? שאלו את הרבי שותת הדם. הוא השיב בפשטות: בוודאי. מול אכזריותם והתנהגותם של מי שנוגשים וטובחים בנו, אני מברך בהודיה גדולה ועמוקה יותר שאנחנו אחרים.
רק התחלנו לקבור את מתינו, סועדים את פצועינו, גורלם של חטופינו מי ישער. הלב נקרע, מדמם. והעתיד מי ישורנו.
הביקורת מוטחת, הלקחים טרם נרשמו, עוכלו ונותחו.
דווקא בים הזוועה בולטת ההתנהגות של עם של "אתה בחרתנו". לא פלא, אלוקינו, שרצית בנו.
דווקא מול תאוות הרצח של השוחטים מחמאס, שלא חסכו בזוועות ונהנו מכל רגע של התאכזרות והתעללות בחפים מפשע. מתינוקות, פעוטות, נשים וילדים, ועד קשישים וחולים, לא פעם צוחקים בקול לפני שהם מושכים בהדק. "קח את היהודייה, הנה היהודייה, איטבח אל יהוד" נשמעות הצעקות בסרטונים הרבים שהקפידו לצלם.
כי כאלף וחמש מאות המחבלים שהגיעו ביבשה, ובאוויר למסע ההרג לא התעניינו בהשתייכות המפלגתית ובהשקפת העולם של קורבנותיהם. לא איך חגגו את ליל שמחת תורה, בהקפות בבית כנסת, במפגש משפחתי בבית או במסיבת נובה ההמונית. לא אם חבשו או לא חבשו כיפה ובאיזו צבע. רק שאיתרע מזלם להיות יהודים. בשמחת תורה זו החל להירשם עוד פרק דמים בסיפור בן אלפי שנים. שנאת היהודי באשר הוא יהודי.
וכמו תמיד מול הזוועה, זוהרות התשובות על השאלה מדוע בחרתנו. אכן, אנחנו תובענים, מהירים לכעוס, יודעי ריב ומחלוקות, ומשוכנעים תמיד שאנחנו יודעים הכל הכי טוב. אבל ברגעי פקודה מתגלה המהות של נשמות קדושות שמייצרות את עם הנצח ומסבירות את נצחיותו. עם שלם שבוכה על חטופים וסבל הוריהם שלא פגשו מימיהם. זרים שמסכנים חיים כדי להציל אחרים כנגד כל הסיכויים. ורושמים גם בדם, עוד ועוד סיפורים הזויים ומרוממים של גבורה ואכפתיות במסכת ארוכת הדורות של "מעטים מול רבים". פעוטות ששוכבים בדממה שעות ללא מים ואוכל, כי השמעת קול מהווה סכנת מוות. סבתות קשישות שנלקחות אל הלא ידוע תוך שמירת צלם אנוש. גבורות אמהות, אבות, שכנים וזרים.
הכאוס, ההלם והאבל מייצרים זרמי ענק של התנדבויות בלתי נתפסות. את החשבון מדוע אין אוכל ואפודים קרמיים למתגייסי המילואים נעשה אחר כך, עכשיו מזרימים אותם. אלפי קבוצות ווטסאפ ויזמויות של בודדים שהופכים לגדודים של טוב. חדרי מדרגות שהופכים למרלוגים. השלמת צרכים שהפכה למשימה לאומית. מחלב אם, תרומות דם, התנדבות לחילוץ וזיהוי גופות, ולהבדיל אנשים חיים מאזורי סכנה, ועד לאספקת מוצרים מכל מה שיעלה הדמיון ועוד יותר. מציציות, שהפכו כמה מדהים למוצר מבוקש - חיילים רבים ביקשו ומבקשים "שכפ"ץ ציצית", ביגוד לסוגיו, מזון בשפע שעולה על גדותיו ועד להבדיל כיסאות ואוהלים לאבלים. בכל שכבות ומגזרי הציבור. בארץ וגם ביהדות העולם. לפני שהתחלנו למנות יוזמות ותרומות של חברות וארגונים.
איך משמרים ומאמצים את הרוח הזו? שתסייע לנו לעבור את ימי הרעה?
הצעה אחת. תפילה. בעם ישראל נהוג מזה דורות להתפלל לשלום החולים, השבויים וכל הזקוקים לישועה כשמציינים את שם הנזקק לישועה ואת שם אמו. נאמץ כל מי שרוצה ויכול שם אחד לתפילה. ותהא תפילתי זו נשואה להצלתה לחיים טובים וארוכים של אביגיל בת סמדר הי"ד. אביגיל עידן בת השלש, נחטפה לעזה. יהי רצון שתינצל יחד עם כל אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה. העומדים בין בים ובין ביבשה. המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה השתא בעגלה ובזמן קריב ונאמר אמן.
אכן, אנחנו תובענים, מהירים לכעוס, יודעי ריב ומחלוקות, ומשוכנעים תמיד שאנחנו יודעים הכל הכי טוב. אבל ברגעי פקודה מתגלה המהות של נשמות קדושות שמייצרות את עם הנצח ומסבירות את נצחיותו
