אין־ספור סיפורי גבורה אנחנו שומעים משבת, מהיום שבו הפתיעו אותנו כוחות מטורפים של מאות ואולי אלפי מחבלים רצחניים, שבאו לטבוח במשפחות, בנשים, בילדים, לחטוף אזרחים, נשים מבוגרות וחולות. אין־סוף סיפורי גבורה של שוטרים, של אנשי צבא, ויותר מכל של אזרחיות ואזרחים.
אלה סיפורים המזכירים, כמה נורא, סיפורי שואה. תינוקות וילדים שהופרדו בכוח מהוריהם אשר נורו לנגד עיניהם, הורים אשר גוננו על ילדיהם ושילמו בחייהם, רבש"צים וחברים בכיתות כוננות אשר הגנו ללא נשקים ארוכים על חבריהם בקיבוץ או ביישוב, וכאלה שנלחמו ממש בידיים חשופות.
שעות ארוכות חלפו מאז התפרצו ליישובי עוטף עזה בשעה שש וחצי בבוקר הרוצחים צמאי הדם, עד שנכנסו כוחות שהתחילו לטהר את השטח ולהציל את הנצורים.
ובכל השעות הללו, כאשר הלכודים מתחבאים במ"מדים, בתוך ארונות, שולחים מסרונים, מכוונים את המחלצים ומתפללים שיגיעו, לוחשים לטלפון כדי שהחמאסניקים לא ישמעו, ובמקרים רבים היו אלה מילותיהם האחרונות, בכל השעות הללו, אין להם למי לפנות.
הם התקשרו לעיתונאים שהתקשרו לצבא, הם התקשרו לבני משפחה שהתקשרו למשטרה, והיו גם אזרחים שדהרו ישר לתוך התופת, כדי להציל מהגיהינום את בני משפחתם ואחרים שאינם מכירים.
כך האלופים במילואים נעם תיבון, ישראל זיו, יאיר גולן, ואפילו תא"ל דדי שמחי, שבנו גיא נהרג אחרי שהציל חברים רבים שלו והוא עצמו הצטרף ללחימה יום אחרי הלוויית בנו, ועוד רבים אחרים.
והאזרחים אשר מתארגנים לסייע למשפחות החטופים, מוקד "אחים לנשק" המסייע למשפחות הנעדרים, ואלה אשר אוספים כמויות אדירות של ציוד שחסר כדי לשלוח לחיילים ולאזרחים אשר נשארו ללא כל, אחרי שביתם הועלה באש או נחרב, מאפודים, פנסי ראש, גרביים ועד מזון, והרשימה ארוכה.
הציבור פותח את ליבו וכיסו בנדיבות אין־קץ. אלה הרגעים היפים שלנו. עם ישראל. אבל איפה הצבא על תקציבו העצום? מדוע צריך נדבות, תרומות, ומדוע הציוד כה מיושן?
ואיפה המנהיגים שלנו? עד לרגע זה לא התעלו כדי להקים ממשלת חירום לאומית לתקופת המלחמה. כי בן גביר לא מסכים. לא ייאמן. איפה המנהיגים שלנו? היכן היו מאז שבת? ראש הממשלה לא ראה לנכון להופיע במסיבת עיתונאים ולהשיב לשאלות.
גם בהופעתו שלשום לא הצליח לגלות אמפתיה למשפחות השכולות, עד עתה מדווחים על 900 נרצחים, למשפחות הפצועים, למשפחות החטופים, לנעדרים. קרא מהטלפרומפטר ונעלם, אבל השאיר לנו את מנכ"ל משרדו כדי להאשים את משתתפי המסיבה ולהשוות את מחדל הטיפול בנעדרים לתור בסופר. ושר הביטחון גלנט? גם עקבותיו אבדו, ושרים אחרים אשר מופיעים בכלי התקשורת מדי יום ביומו? נעלמו. נאלמו.
אין הנהגה. אין מי שיתכלל את המערכות, שידבר עם הציבור מלב ללב. שייתן תחושה שמישהו, שם למעלה, שומע. 34 שרים, ו־כלום. התאדו. רובם המכריע אפילו לא מבצעים את תפקידם. מדוע לא נסעו ליישובים? לבתי החולים? למקומות שאליהם פונו התושבים? א י פ ה הם?
במאי 2020 כתבתי כאן ממש מאמר תחת הכותרת: "שכחתם למנות את השר המקשר בין הממשלה למציאות". זה היה נכון אז. זה נכון פי כמה וכמה היום.
אין הנהגה. אין מי שיתכלל את המערכות, שידבר עם הציבור מלב ללב. שייתן תחושה שמישהו, שם למעלה, שומע. 34 שרים, ו־כלום. התאדו. מדוע לא נסעו ליישובים? לבתי החולים? א י פ ה הם?
