ויהי ביום הרביעי למלחמה, ותצא שרת ההסברה מהמחבוא שבו מסתתרים כמו עכברים מבוהלים רוב הקולגות שלה, בהם שרים ושרות בתפקידים מופרכים שהותירו להם הרבה זמן להתראיין עד לפני כמה ימים. אולי גלית דיסטל־אטבריאן צפתה בריאיון המחריד שהעניק לערוץ 12 ערב קודם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יוסי שלי, אדם שעצם כהונתו בתפקיד היא אחת הסיבות שבגללן התחושה היא שיש בישראל בני אדם נפלאים אבל אין להם מדינה. ייתכן שהופעתו הזחוחה והאטומה גרמה לה לחשוב: כמה נזק אני כבר יכולה לחולל.
אבל אסור לזלזל בשאפתנות של שרת ההסברה, שכמו שהצליחה להפוך משרד מיותר לבדיחה מהלכת כך היא לא תוותר על הזכות והכבוד לתגבר את הכעס במקום לשכך אותו. בחדשות קשת, לדוגמה, היא הפנתה את עמליה דואק ועופר חדד לאתר המשרד, אבל כבר בשידור התברר שיותר קל להיכנס לשכונת רימל בעזה מאשר למקדש הסרטונים שהובטח. "אנחנו עובדים בצללים", אמרה השרה, משל הייתה סוכנת מוסד בעיצומה של מתקפת סייבר נגד האינסטגרם של הדוגמניות בלה וג'יג'י חדיד.
אגב, דיסטל־אטבריאן אף ניכסה לעצמה הישגים של אנשים פרטיים, שבניגוד אליה יודעים מה הם עושים ואפילו לא מתפרנסים מכספי ציבור. מצד שני, גם את פרס ספיר היא ידעה להעניק לעצמה, כך שחוסר בושה הוא לא הבעיה כאן. אולם בתחנה הבאה של השרה, בחדשות רשת, התברר שהימ"חים גדושים עד להתפקע.
זה קרה כשסוף־סוף מישהו גמר לשחק נחמד ולהדחיק את הזעם שאוכל את הארץ עם "זה לא הזמן". "תהיתי", אמר רביב דרוקר אחרי שהשרה רמזה לאחריות הצבא למחדל, "מה הדין וחשבון שאת צריכה לתת אחרי עשרה חודשים שאת הסתת נגד כוחות הביטחון, נגד ערוצי התקשורת...שהם מעודדים את האויב. אולי הגיע הזמן, אחרי האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל, שגם את תיקחי אחריות קצת על מה שקרה פה?".
"בוודאי שניקח אחריות", השיבה השרה בקור מחויך (אמפתיה ורגש חפשו אצל נציגי הבית הלבן), לפני שהציעה לדרוקר "קצת פרספקטיבה" כי "יש פה ציבור שלם שתומך בעמדות של הממשלה". דרוקר הזכיר במשמרת של מי נרצחו 1,000 אנשים ומאות נחטפו ביום אחד. השרה טענה שזוהי "פרובוקציה" (ומי יבחין בה אם לא היא) ואז מצאה את השעיר לעזאזל: דני קושמרו. כן־כן, מתברר שהוא אמר מתישהו ש"אין חיל אוויר". ומפה לשם, מה אתם יודעים: חמאס עורך פוגרום ביישובי העוטף כאילו שהם עיירה בפולין במאה ה־19.
האמת? טוב שדיסטל־אטבריאן נטפלה דווקא למגיש הבכיר. ראשית, להלן הראיה המיליארד לעליבות ולפתטיות של מי שמריחה את סגירת החשבון מתקרבת. ובעיקר זאת הזדמנות לציין איך מבוקר שבת הארור, כשהאומה שיפשפה עיניים ורצתה להאמין שזה רק סיוט ותכף נתעורר, קושמרו היה זה שהאזין באמפתיה לסיפורי זוועה, שיקף ככל הניתן את גודל האסון ולקח חלק נרחב בסיוע של התקשורת היכן שהמדינה התפוררה כמו עוגייה בכוס תה. קושמרו, לצד עוד עיתונאיות ועיתונאים שקלטו שהוואקום אינסופי, עשו בשלושה ימים למען אזרחים ואזרחיות במצוקה יותר ממה שדיסטל עשתה ורוב הסיכויים שגם תעשה כל החיים שלה.
