לנוכח המחדל והאסון הנורא האסוציאציה המיידית הייתה מלחמת יום הכיפורים: גם היא נפתחה בהפתעה, לפני 50 שנים. אבל אפשר לחשוב על שני תאריכים אחרים בהיסטוריה הציונית שיכולים לספק קונטקסט לטבח שהתחולל בשבת.
הראשון התרחש בדיוק לפני 120 שנים, בעיר קישינב. זה קרה בשלהי פסח, למשך שלושה ימים, על רקע עלילות דם מסוגים שונים, ולאחר תקופה של שלווה יחסית. בפוגרום בקישינב, שהייתה אז תחת האימפריה הרוסית, נהרגו עשרות, נפצעו מאות, בהם נשים, ילדים וזקנים, נבזזו חנויות, נאנסו נשים ונרשמו התעללויות בגופות. בממדי האכזריות, הפוגרום מזכיר את הסיוט בדרום.
הפוגרום - מילה רוסית שנכנסה לז'רגון הבינלאומי רק בעקבות קישינב - לא היה היחיד ולא היה הגדול שנעשה ביהודים לאורך ההיסטוריה. אבל הוא נעשה לאירוע מכונן בגלל הנסיבות וההשלכות של הדיווחים עליו. הוא התרחש שש שנים לאחר שהרצל כבר ייסד את הקונגרס הציוני הראשון ובשעה שהדור החדש של היהודים באימפריה הרוסית האמין כי העולם צועד לעתיד טוב יותר. כבר הייתה ציונות, והייתה תנועת פועלים יהודית, הבונד, והחלה להתפתח קהילה יהודית בארה"ב. לכן ההלם מהקלות שבה נטבחו היהודים בקישינב טפח על פני יהודים רבים שהאמינו כי דברים השתנו. אחד מהם, חיים נחמן ביאליק, הגיע לקישינב כדי לכתוב דוח על האירועים, אבל דווקא השירים שפירסם בעקבות הזעזוע שחש - "בעיר ההרגה” ו"על השחיטה" - שיקפו באופן מצמרר את האסון, ובעיקר את הכעס על חוסר האונים היהודי. בעקבות הפוגרום הרצל היה מוכן להשיג עצמאות בכל מקום אפשרי, כולל באוגנדה, ובלבד שיהיה ליהודים "מקלט לילה". ואילו ז'בוטינסקי אימץ בעקבותיו את הציונות ואת רעיון ההגנה העצמית - ללא טובות משלטון זר, ובלי להישען על חסדי שמיים.
בחלוף 64 שנים, ביוני 1967, ישראל כמו מימשה את החזון של הרצל, ביאליק וז'בוטינסקי: היהודים נעשו לחלוצים־חילונים ולוחמים שהצליחו להפתיע את צבאות ערב במכה מקדימה, וישראל כבשה את חבלי המולדת התנ"כיים, על מיליוני הפלסטינים שחיו בהם. בנקודה ההיא היינו צריכים חשבון נפש שקשה לעשות - כי מי טורח לעצור כשהכל מצליח לו? - בנוגע למי אנו ומה אנחנו רוצים להיות. אבל לא הכרענו מאז.
הטרגדיה היא ש־120 שנה לאחר קישינב היהודים שוב עברו פוגרום, רק במדינתם העוצמתית. יתרה מכך: גם 67' חזרה אלינו, אלא שהפעם היה זה החמאס, מוכרחים להודות, שנתן לנו מכה מקדימה משתקת, רק בסטייל של חיות טרף. גם אם נגבה, וחייבים לגבות, מחיר שישנה את המציאות ברצועה, ואולי גם בלבנון, עלינו להכיר בתבוסה שספגנו, במחיר האנושי ששילמנו, שאף הישג בסוף הקרבות לא יכפר עליו.
לאן הולכים מכאן? מה המשמעות לעובדה שמאה שנים אחרי "על השחיטה" הוא שוב דיווח עיתונאי ולא שיר? איפה טעינו, והאם זה קשור אולי לגורל יהודי בלתי נמנע? כבר עתה אפשר להציע תשובות שונות. מבחינה צבאית עלינו לחשוב על ההישענות הכמעט מוחלטת על הטכנולוגיה. הספקנו לשכוח, אבל במבצע האחרון ישראל תיכננה לחמאס מלכודת שאמורה הייתה להרוג אלפי מחבלים במכה כשהם מכונסים במנהרות המטרו של עזה; אבל לצורך הצלחת התוכנית נדרשה תוכנית הונאה, שתשכנע את החמאס כי צה"ל אכן בדרכו לפלישה קרקעית ומוטב להם להיכנס למנהרות. לביים כניסה קרקעית מסיבית עלול היה לעלות בחיי חיילים, וישראל העדיפה לא להסתכן בכך. בדיעבד שילמנו מחיר יקר יותר בחיי אדם. מבחינה מוסרית עלינו לאחות את הקרעים בתוכנו, שנראים לפתע כה מטופשים כשכולנו מאוחדים. מבחינה ערכית מוטלת עלינו חובה לפתור את מצב הכיבוש, לכאן או לכאן (בלי קשר למלחמה בחמאס). ומבחינה פוליטית ברור שראש הממשלה לא יוכל להמשיך בתפקידו אחרי המחדל, גם אם המלחמה תסתיים בהכרעה מוחצת (ולכן העיסוק בו ובפוליטיקה בזמן לחימה מיותר ומזיק).
אבל בכל מקרה חשוב לזכור את שחלף בתוך 120 שנים כדי שבתום המלחמה נצא למסע של תיקון, שיגרום לכך שגם אם נוסיף לסבול מאויבים - לפחות ניטול אחריות אמיתית על גורלנו, כמו שביאליק ביקש בשיריו, ולא רק ניגרר אחר המאורעות.
לאן הולכים מכאן? מה המשמעות לעובדה שמאה שנים אחרי "על השחיטה" הוא שוב דיווח עיתונאי ולא שיר? איפה טעינו, והאם זה קשור אולי לגורל יהודי בלתי נמנע?
