א על בארי. יש לנו קרובי משפחה - קרבה שמקורה בקשר שנקטע בשואה - בבארי, חנה וציקי קריצמן. הם שם מנעוריהם, באו מתל־אביב להחיות את השממה. בני סמוך ל־90, כל ימיהם עבדו במסירות נפש בחום הלוהט, שליחות ציונית לעילא. בשעה שנכתבות שורות אלה חנה מונשמת ומורדמת לאחר ניתוחים בעקבות ירי אל בטנה. ציקי פצוע. מה שלא הצליחו הנאצים ועוזריהם בפולין, לשרש את המשפחה מבלי להותיר ייחורים שיצמחו, ביקשו לעשות הנאצים החדשים מעזה, שרוממות דת בפיהם.
גם הם לא יצליחו. חנה וציקי הקימו שבט לתפארת. הייתי רוצה לייחל שגם בארי הפורח והנחרב יקום מן ההריסות. קל יותר לומר מאשר לעשות, אל מול מספר בלתי נתפס של מעל 100 נרצחים שם. אבל דומני שלא ישברו את הרוח.
חזקו ואמצו, בארים, והחיטה בשדותיכם ובשדות יתר יישובי העוטף תצמח שוב.
ב על ד"ר איתן נאמן הי"ד. רב־סרן ד"ר איתן נאמן, רופא קרבי, נפל. הוא בן ידידינו יעקב ע"ה והדסה תבל"א. אזכרנו כנער בעל פני ילד - שצמח לאדם מפואר, גאוות משפחתו, גאוות כל יהודי, ישראלי וציוני. תלמיד ישיבת הסדר, חובל בחיל הים, איש הנגב, רופא ילדים מוערך ואיש משפחה נפלא. שמעתי בדמע את דברי הפרידה בהלוויה. הביטוי "הקריב עצמו למען המולדת" חלול לעיתים. לא במקרה זה. הוא נפל על משמרתו בעיניים פקוחות. הוא האמין, כך למדנו בהלוויה, שייתכן כי יעלה על מוקד הקיום היהודי בארצנו, על קדושת השם, העם והארץ, לדידו סלעי אמונה. כך אירע. כמה מוסר וציונות אפשר ללמוד ממופת דרכו. הוא הצטרף לרשימה הענקית, מכמירת הלב, של הנופלים עתה. זכרם ברוך.
ג על ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם ועל פסק דין קול העם. ב־16 באוקטובר 1953, לפני 70 שנה בדיוק, ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין הידוע כ"קול העם", שמפי השופט ולימים הנשיא שמעון אגרנט הציב את חופש הביטוי כאתוס של ישראל כמדינה שוחרת זכויות אדם. זהו גם יום פרישתה של הנשיאה אסתר חיות, שוחרת זכויות אדם, וארבעה ימים לפניה השופטת ענת ברון, שוחרת זכויות גם היא. בקרוב ימלאו 70 שנה להצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם מ־1948, שחרתה על דגלה הקהילה הבינלאומית בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה, ובראשן השואה.
מדינת ישראל, בלי להיות מושלמת, זכאית להירשם בין המדינות האמונות על זכויות האדם, ובית המשפט העליון הוא השומר. אכן, סכסוך רב שנים יוצר מורכבויות גם בתחום זה, ועדיין. ולעומת זאת, במה קוללנו שגדלו לצידנו חיות אדם, תלמידי הנאצים, טובחי יהודים באשר הם יהודים, שיהודי וישראלי - גם לא יהודים - הוא כקליפת השום בעיניהם. גופות המתים מוטלות לפנינו ודמם זועק זעקה גדולה ומרה. איננו יודעים חשבונות שמיים, ולשמיים - אולי - פתרונים.
ד על הנחישות לקום מן השפל. בחודשים המייסרים של הוויכוח המשפטי עלתה שאלת ההתנדבות. כשלעצמי, לא היה לי ספק, וכתבתי כי ביום פקודה יתייצבו הכל. השאלה נענתה, בגדול, בהתייצבות ובהיענות הנפלאה בתוך היגון לצו 8 ובלעדיו, בארץ ובחו"ל. השאלות ממתינות, אך צודקים האומרים כי כרגע נקמצות האצבעות לאגרוף אחד - לניצחון. כי זו הברירה היחידה, ולהחזרת החטופים, כי זו חובה קדושה.
מה שלא הצליחו הנאצים ועוזריהם בפולין, לשרש את משפחתם של חנה וציקי קריצמן מבלי להותיר ייחורים שיצמחו, ביקשו לעשות הנאצים החדשים מעזה
