זקני עמאן לא זוכרים הפגנה גדולה כמו זאת שהתנהלה שלשום בערב ברחובות עיר הבירה. המונים הצטופפו מול בנייני הממשל ובכיכרות המרכזיות, נופפו בידיים וקראו לתקוף את ישראל, לסלק את השגריר הישראלי ו"לדרוס כל ישראלי שיאזור אומץ ויגיע לירדן". מותר לנחש שמרבית מהמפגינים היו פלסטינים שגורשו או עקרו לירדן לפני 40 או 50 שנה - אך האירוע הזה לא היה מתקיים אלמלא התקבל אישור מהדרגים הבכירים ביותר בממלכה. באותה שעה, גם כן בברכת הארמון, הודיע ארגון סיוע מקומי בעמאן על היערכות לשגר משלוחי מזון ותרופות לתושבי עזה - סיוע שתוכנן לעבור דרך הגבול עם מצרים ובוטל לבסוף לאחר שישראל הבהירה כי הדרכים חסומות.
נכון, כמעט אף אחד ממנהיגי העולם הערבי לא אוהב את חמאס או את הג'יהאד האיסלאמי. אלא שברחובות הסיפור לובש פנים אחרות. כשהאחים המוסלמים תפסו את השלטון בקהיר, הנהגת חמאס יצאה מארמון וממשרדי הממשלה ונכנסה אליהם בחופשיות. גם בירדן הם מפגינים נוכחות זהירה עד היום: הרחוב לגמרי בעד, והמלך נראה כמי שנכנע לנטיות ההמון, כדי להשיג שקט, לצד סלידתו מראש הממשלה נתניהו.
אל הקלחת הזו נזרק שלשום בערב נאומו של ביידן, שהציג למנהיגי המדינות הערביות תמונת מצב חדשה. ניתן רק לדמיין איך נפלו פניהם כששמעו על המחויבות החד־משמעית שלו לישראל והאזינו לביטויי הידידות החמה שרוחש לה הנשיא האמריקאי. אף אחד מהם לא זכה לשמוע ביטויי חיבה עמוקים ומחויבים כל כך. בפיו של ביידן, חמאס והג'יהאד האיסלאמי הוגדרו כארגוני טרור, חד וחלק, שצריך לבוא איתם חשבון.
גם ארמון המלוכה בריאד מתעב את חמאס והג'יהאד האיסלאמי, אבל סעודיה מניחה לקטאר לתרום עשרות מיליוני דולרים לעזה, בידיעה שהכסף הגדול ממשיך ליפול, בדרכים מתוחכמות, לידי בכירי הטרוריסטים. מנגד, מרוקו אמנם ממשיכה לארח בארמונות הפאר שלה את ראשי נסיכויות המפרץ וסעודיה, ואפילו את אבו־מאזן, אבל לא מעניקה דריסת רגל לארגוני הטרור בעזה ולבכיריהם המורחקים מהרצועה.
הממשל האמריקאי עובד עכשיו על הוצאה מעזה של אזרחים, צעירים בעיקר, שמבקשים לעצמם עתיד חדש. מצרים, השותפה לתוכנית, דאגה להבהיר מיד שבכוונתה לשמש רק מדינת מעבר, ואותם צעירים מוזמנים לטוס או להפליג משטחה לכל יעד אחר בעולם. אבל מה שמעניין הוא מידת המעורבות של הממשל האמריקאי בנעשה במזרח התיכון, אחרי שרק לפני שנה היה מוכן להתחייב על עזיבת האזור. פתאום הם שוב חלק מתוכניות הגנה וסיוע כלכלי, תחת נוסחה פשוטה: שיתוף פעולה תמורת כסף. סעודיה אמנם איננה מדינה נצרכת, אבל היא צפויה לקבל מוושינגטון את כלי הנשק והמטוסים החדישים והפיקוח האמריקאי על תוכנית הגרעין "למטרות אזרחיות בלבד".
התוכנית האמריקאית, שרק חלקיים מזעריים מתוכה הולכים ונחשפים, מכוונת למזרח תיכון חדש. לא ברור איך איראן תשתלב, אם בכלל, ואם טהרן תהיה מוכנה להסיר את טלפי משמרות המהפכה האיסלאמית מסוריה ולבנון, המיועדות לפיתוח. האם יצליחו לסלק את בשאר אסד, ומי יבוא במקומו? איך הממשל האמריקאי מתכוון להתנהל מול תוניסיה ואלג'יריה? מה עושים עם כווית, שמחזרת אחרי איראן? הכל נלקח בחשבון, מודיע לי פקיד אמריקאי בכיר. השאלה הגדולה, אני אומרת לו, היא אם כל זה אכן בר ביצוע - שהרי באזור שלנו לא חסרות הפתעות שחורות.
ניתן רק לדמיין איך נפלו פניהם של מנהיגי מדינות ערב כששמעו על המחויבות החד־משמעית של ביידן לישראל והאזינו לביטויי הידידות החמה שהוא רוחש לה
