הם היו מעטים מול רבים. חמושים רק באופן מינימלי כי במשך שנים אף אחד לא ספר אותם, כשמולם מחבלים עמוסים בנשק – רובי סער, טילים, רימונים ומטענים.
אנשי כיתות הכוננות של יישובי עוטף עזה עשו הכל כדי לנצח. כדי לשמור על הבית. כמה אומץ ותושייה הם הפגינו מול מפלצות אדם. לו רק היה להם את הציוד שבאמת היו צריכים, היום היינו נושאים אותם על הכתפיים, מריעים להם ומספרים שבזכות הגיבורים האלה נמנע אסון. אבל אסון קרה. חשוב להדגיש: בלעדיהם הוא היה נורא עוד יותר.
אנחנו קוברים עכשיו כל כך הרבה מחברי כיתות הכוננות. מתנדבים אמיצים, שאף אחד לא אימן אותם או צייד אותם לאירוע שכזה כי אף אחד בצמרת המדינה לא היה מספיק חכם להבין שתרחיש כזה יכול לקרות.
הם הזהירו פעם אחר פעם שיקרה אסון, כתבו מכתבים, דרשו, התחננו, זעקו שאין להם די ציוד ונשק. קולם הושתק. הבירוקרטיה, קלות הראש, שיטת ה"יהיה בסדר" – כל אלה ניצחו אותם, התישו אותם. ראשי המדינה התייחסו אליהם בזלזול. ניפנפו אותם.
חברי כיתות הכוננות בלעו את העלבונות, ובכל פעם שהרבש"ץ של היישוב קרא להם להתייצב לעוד אימון ירי או תרגיל, הם הגיעו בלי לשאול שאלות. ידעו שהם חייבים להיות הכי מיומנים, הכי מוכנים. למען המשפחות שלהם, הקהילה שלהם והאזור שלהם. האנשים שסמכו עליהם שייתנו את נשמתם בהגנה על היישובים. והם אכן עשו זאת. במותם הצילו חיים.
בשיחות פנימיות הם תמיד אמרו שברגע האמת הם יהיו לבד, לפחות ברגעים הראשונים, עד שתגיע תגבורת. הם צדקו. הם נלחמו לבד. אבל אפילו הם לא שיערו כמה לאט תגיע העזרה. גם לוחמי יחידות עילית לא היו יכולים לבלום את המחבלים עם כמות הנשק העלובה שהוקצבה לאנשי הדרום. וכאן מדובר באנשים שלא כולם אפילו יוצאי יחידות קרביות בצה"ל. כי מי הם אנשי כיתות הכוננות? חקלאים, הייטקיסטים, אנשי חינוך, מהנדסים, עורכי דין, רופאים ועוד. מה המשותף לכולם? הם בעלים ואבות נפלאים, שאוהבים את המקום שבו הקימו את ביתם ודוגלים בערך הערבות ההדדית. הם לא היו רק אחים לנשק, אלא גם מתנדבים בצוותי התרבות בקיבוצים ובמושבים, בוועדות השונות של הקהילה שלהם ועוד. אם צריך לבנות במה או לקשט את המועדון לקראת חג – הם יהיו גם שם, יבואו במלוא המרץ. אנשים שאכפת להם, שמבינים כי מקום טוב נוצר כשיש אנשים עם כוונות טובות.
אין שכר לחברי כיתות הכוננות, גם לא תהילה וזוהר. אבל הפעם מגיע להם לקבל את כל תשומת הלב וההערכה. גיבורים בעל כורחם שמסרו את נפשם גם כשידעו שהקרבות אבודים. קו ההגנה האמיתי בין האזרחים לשליחי הטרור. קו ההגנה היחיד שעמד כנגד כל התחזיות הרשלניות של מערכת הביטחון, עד שקרס. סיפורי הגבורה של חברי כיתות הכוננות מתחילים להיחשף, ורבים עוד יתגלו בהמשך, כאשר הקהילות שלהם יתאוששו מזוועות הטבח. הם הגיבורים הגדולים של המלחמה הזאת. וחייבים לדאוג לכך שמעשיהם, שמותיהם ותמונותיהם לא יישכחו לעולם, אלא יהיו חקוקים לעד בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל.
מי הם אנשי כיתות הכוננות? חקלאים, הייטקיסטים, אנשי חינוך, מהנדסים, עורכי דין, רופאים וכדומה. לא כולם אפילו יוצאי יחידות קרביות. מה המשותף לכולם? הם בעלים ואבות נפלאים, שאוהבים את המקום שבו הקימו את ביתם ודוגלים בערך הערבות ההדדית
