כשטלי חדד (48) תושבת אופקים ואמא לשישה, שמעה יריות בבוקר שבת בביתה באופקים, היא לא היססה לרגע, קראה לבנה איתמר, לוחם שהיה בחופשה מהצבא ואמרה לו: “קח את הנשק שלך ולך להציל כמה שיותר אנשים”. אבל במקום להסתגר בבית, היא ירדה בעקבותיו לרחוב, והחלה לפנות פצועים, תחת אש כבדה. לא פחות מ־13 פצועים הצליחה להעביר לקבלת טיפול רפואי.
“איתמר אומר לי ‘אמא יש יריות’”, היא משחזרת. “הוא רץ להביא את הנשק ואני אומרת לו: ‘יאללה איתמר, לך לתפקיד של החיים שלך, לזה התכוננת, רוץ כפרה, רוץ’. אני חוזרת הביתה נועלת נעלי ספורט ורצה בעקבותיו.
“הוא עלה על רכב עם שני אזרחים נושאי נשק, שהיו הראשונים שנכנסו בעצם לגוש הבניינים שבו היה הקרב הראשון. לאחר שהם מנטרלים שני מחבלים, השניים נהרגו והבן שלי מוצא את עצמו תחת מתקפה של שאר המחבלים, ונפצע”.
החלטת לצאת מהבית למרות שידעת שיורים בחוץ?
“מהחלונות התחילו לצעוק שיש פצועים והרוגים. אני מחכה ורואה שאמבולנסים לא מגיעים ואומרת, טוב, אני הולכת להביא את הרכב. אני רצה, חוצה את כל הקו אש לכיוון הבית שלי, ראיתי מישהו עם אקדח ואמרתי לו: אני גרה ברחוב הזה במספר הזה, תביא לי בבקשה את הסובארו שלי דחוף. הבחור רץ, הגיע לבית שלי, הבנות מסרו לו מהר את המפתחות והביא לי אותו. אני נכנסת לרכב, מגיעה לשטח האש ושואלת: איפה הפצועים? מוציאים לי את הפצוע הראשון, ואני רואה שזה הבן שלי, זרוק על הרצפה ואומרת לו: ‘איתמר אני לוקחת אותך למד”א, עם עוד פצועים, כי אין פה אמבולנסים.
“שמתי אותו ופצועים נוספים בתחנת מד”א בכניסה לעיר, וחזרתי להביא עוד פצועים. נסעתי על 120 קמ”ש, בצורה מטורפת, לבד בעיר, אף אחד לא מסתובב ברחוב, ציפור לא מצייצת, כשהמחבלים בכל מקום. ואני שועטת לכיוון הכיכר ואוספת משם עוד נגלה של פצועים”. והכל תחת אש?
“כן, לא היה רגע דל. בכל גוש בניינים היו חילופי יריות ופצצות עשן וקריאות ‘אלללה אכבר’, ואני בשלי. המשכתי עד שעלה מסוק עלה לשמים והתריע בפני הציבור לא לצאת. רק אז נסעתי אל הבן שלי, כדי להיות איתו בניתוח, אחרי שהכבד שלו נחצה לשניים, כיס המרה שלו נקרע, וקליע חדר לרגל שלו”. מאיפה הכוחות והתעוזה להמשיך, גם אחרי שראית את הבן שלך כשהוא פצוע ומדמם?
“לא יודעת איך להסביר את זה, אולי כי אני מגדלת ארבעה לוחמים. יש לי שני קצינים, לוחם בהנדסה קרבית שיצא לקורס פיקוד במשמר הגבול, איתמר בסיירת נח”ל וילד רביעי לוחם בנצח יהודה שנמצא עכשיו בלבנון. זאת הרוח בבית”.
