על פניו, ההודעה על הקמת קבינט החירום ייתרה את השאלה מדוע המהלך התעכב לאורך ימים קריטיים. ה"מהות", כביכול, היא לעסוק במה שיקרה מעתה: מה תהיה השפעתם של ח"כ בני גנץ וגדי איזנקוט בגוף המצומצם שינהל את המלחמה, אילו החלטות הרות גורל יתקבלו בקבינט הרשמי והאם הצעד יגרום לשינוי האווירה בציבור, שבינתיים ראה כיצד החברה האזרחית מחליפה את המדינה בכל צעד ושעל ואת נשיא ארה"ב בתור המנהיג האמיתי שדואג ודואב, בזמן שראש ממשלת ישראל מתפקד בתור הולוגרמה.
אבל גם אחרי שהדבר ה"נכון" לכאורה קרה, הדרך אליו הייתה, הווה ותישאר נושא חשוב כי גם היא חלק מהסיפור הגדול והמטלטל של הימים הללו. זהו לא רק הדיליי המופקר, אלא השאלות מה גרם לכך שחלפו חמישה ימים מהרגע שהתברר כי ישראל ספגה אסון בממדים תנ"כיים ועד שהואיל בנימין נתניהו לקבל את ההצעה של גנץ ואיזנקוט, שהיא יוצאת דופן מבחינה פטריוטית כמו שהיא חסרת היגיון מבחינה פוליטית.
והתשובה, אם להאמין לבן כספית, יאיר שרקי, עמית סגל, דפנה ליאל ומוריה אסרף וולברג – חמישה עיתונאים ועיתונאיות עם יותר מקורות ביחד ממספר הטילים במאגר של חיזבאללה – היא שתי מילים: שרה נתניהו. בצהריים שרקי עוד חצי התנצל על העיסוק ב"רכילות", לפני שעופר חדד איבד סבלנות ושיחרר אותו מהייסורים המיותרים. אחר כך, במשמרת של רפי רשף, התנהל אחד הדיונים המטורללים, המקוממים והבלתי נסבלים שנערכו בדמוקרטיה מערבית: לא *האם* אשת ראש הממשלה הייתה מעורבת בתהליך הפוליטי (על כך היה קונצנזוס), אלא מה היו נימוקיה המלומדים נגד הכנסת המחנה הממלכתי תחת האלונקה.
סגל הסביר, והבעת פניו שיקפה תשוקה עזה להתנדף מרוב מבוכה, שמבחינת גב' נתניהו "גנץ, איזנקוט וכל ראשי המחנה הממלכתי הם פחדנים והם לא ייתנו לצה"ל לנצח". רק לשמוע את זה מדמות שתרומתה כרגע מסתכמת ב"ראיון" רדיו חנפני אצל המקורב יעקב ברדוגו, היה צריך להעיף את הגג באולפן. ליאל, מצידה, דבקה בטיעון הפוליטי: "חשש שגנץ יפעל כסוס טרויאני". סגל, אולי ברוח האחדות, אמר שייתכן שיש יותר מסיבה אחת. ליאל הושיטה לו יד אחות ואמרה שבהחלט אפשר שגב' נתניהו "באה עם רשימת טיעונים". רשף סיכם: "זה דיון כל כך אבסורדי במצב שבו המדינה נמצאת".
ובכן, רפי, "אבסורד" הייתה המילה המתאימה לתאר את הסיטואציה בכל יום ישראלי "רגיל". אתם יודעים, מאלה שכבר שכחנו איך הם נראים ומרגישים, עם אנשים ברחובות וילדים בבתי הספר וקיבוצים שבהם מריחים דשא ירוק ולא צחנת מוות שתלווה את מי שביקר שם אתמול כל חייו. עכשיו, לעומת זאת, המידע שבקע אתמול מהמסך לא היה "אבסורד" אלא פשע מוסרי. זה שמדווחים עליו בסגנון "טוב, לא באמת ציפיתם למשהו אחר, נכון?" במקום להשתולל, כמו גב' נתניהו אחרי היתקלות בתמונה לא מספיק מחמיאה שלה, לא מפחית מגודל הזעם. מי שלא מבין את זה ומדפדף הלאה (ועד המהדורות הנושא התפייד), מתוך צידוקים כגון "מוטב מאוחר" וכמובן "זה לא הזמן", גם הוא, כמו שרה נתניהו, קצת מנותק.
