בשבת בבוקר הייתי בבית כנסת בתפילה, ברגע שהתחילו האזעקות הבנתי שאני במצב חירום. קיבלתי אישור רב להיכנס לפעילות, עליתי על הרכב, ומאותו הרגע לא פסקה העשייה.
אני מתנדב חילוץ ביחידת הג'יפים של ידידים ואחראי אזורי לאיתור נעדרים. מהר מאוד הבנו שזקוקים לנו באיתור גופות. יצאנו לשטח עם הקמב"ץ של נתיב העשרה, ושם נגלו לעינינו זוועות איומות. מחבלים עם אר-פי-ג'י צצו מכל פינה. התחלנו לארוז את הגופות תחת אש, בלב הלחימה, דואגים רק לכבוד המת ולא חושבים על שום דבר אחר.
יצאנו בשיירה לבית החולים ברזילי כשבצידי הדרכים מחבלים יורים ואנחנו חולפים על פניהם במהירות מטורפת. הגענו לבית החולים וצעדנו שם בנהרות של דם. ריח של הרג בכל פינה.
סיימנו את המשימה שם, וקפצנו אל ההתראה הבאה. נסענו ליד מרדכי, שם המשכנו לשנע גופות של חיילינו תחת אש. לאורך כל הזמן הזה האש לא פוסקת, על הכביש שוכבות גופות ותימרנו כדי לא לדרוס אותם. אחרי אותה הקפצה גייסתי כוח גדול של "ידידים" איתי, ונסענו בתיאום עם זק"א לאזור המסיבה כדי להיות כוח השינוע שלהם.
פינינו 180 גופות. הדעת לא תופסת את מה שהעיניים ראו.
כשזה הסתיים המשכנו לפנות גופות מהצירים ומהכבישים לבקשת הצבא. אני לעולם לא אשכח את מה שראיתי בשעות האלה. לעולם. לפנות בוקר סיימנו את הפעילות כשמאחורינו גם היתקלויות עם מחבלים. בשש בבוקר של יום ראשון הגעתי הביתה, ובשעה 08:00 כבר הקמתי צוות נוסף ויצאתי שוב אל היישובים לפנות עוד ועוד נפגעים.
ביום השני ללחימה קיבלתי ידיעה שיש חיילים ללא מים באזורי הלחימה, העמסנו מוביל מלא מים קפואים והגענו לשם. האושר שהיה על הפנים שלהם באותו הרגע הוא הכל מבחינתי. הם מוסרים את הנפש עבורנו, אז לתת להם את הרוח, זה כל מה שצריך לעשות עכשיו.
אני אבא לילד בן שלוש וילדה בת שנה וחצי, והם כל הזמן מול העיניים שלי, החיים שלהם פה. בכל דבר שאני עושה, כל מה שעומד מול העיניים שלי הוא לעשות טוב בעולם.
ביום השני קיבלתי ידיעה שיש חיילים ללא מים באזורי הלחימה, העמסנו מוביל מלא מים קפואים והגענו לשם. האושר שהיה על הפנים שלהם באותו הרגע הוא הכל מבחינתי
