"תגידו, איך חשבתם שנראית דה־קולוניזציה בפועל? שחרור ווייבים? הגשת עצומות? מאמרים? איזה לוזרים", זהו ציוץ שמחה לאיד של אושיית רשת אמריקאית אחת, "אמנית" ודוברת אנטי־ישראלית ממינסוטה, שזכתה לאינספור שיתופים בטוויטר בצהרי ה־7 אוקטובר, בשעות שהרשתות החברתיות נמלאו בתמונות המחרידות של הקשישות נחטפות על קלנועיות לעזה והרוצחים הטובחים באזרחים ברחובות שדרות. היו ניסיונות שונים נוספים לרומנטיזציה של מעשי הברברים הנוראים שראינו, בלא יותר מדי הצלחה.
לצד ההאדרה, יש בעיקר הכחשה או התעלמות. הסניף המרכזי של "בלאק לייבס מאטר" ("חיי שחורים חשובים") - שהתקבל בעולם בימי מהומות ג'ורג' פלויד כגרסה החדשה של מרטין לותר קינג - שתק שלושה ימים לפני שפרסם "סולידריות עם הפלסטינים", עם הדגל האדום־ירוק, הגינוי הצפוי לארה"ב שתומכת בישראל ואפס מילים על הנרצחות והנאנסות בעוטף עזה. בהפגנה תומכת חמאס בברצלונה נראו, לצד דגלי פלסטין, מפגינים עם דגלי להט"ב. והאירוע שזוכה עד כה לסערה הכי גדולה בעולם האקדמיה האמריקאי: קואליציה של 34 ארגוני סטודנטים בהארוורד, לא פחות, הודיעה כי "רק משטר האפרטהייד הישראלי אחראי לאלימות". האוניברסיטה כמרקחה, עם גינויים, חצאי־גינויים, התנערויות, התפטרויות מחאה, משיכת חתימות ומשרד עורכי דין מרכזי אחד שהודיע שמארגן העצומה יפוטר.
כל זה קרה, אבל זו גם תמונה חלקית: השמאל העולמי, "האליטות", ארגוני זכויות אדם וקובעי הדעה, קרועים. זה מתרחש לכאורה בכל סבב - מלחמת כל בכל במרחבי האינטרנט. הישראלים, שעסוקים בדברים חשובים יותר, נחשפים לשברירי הוויכוח הזה בדקות הבודדות שאפשר לנשום בין סבבי האש בעיקר דרך מניין ה"כמה־כמה" בתמיכות הסלבים. בינינו, בין בונו, מדונה וסיינפלד לבין כוכבת הפורנו מיה חאליפה אנחנו מעדיפים את הראשונים. אפילו סלבריטאי פרו־פלסטיני כמו כוכב "הנוקמים" מארק רפאלו, שנוהגים להדחיק כאן את אמירותיו בעבר כי ישראל היא מדינת אפרטהייד, "התמרכז" קמעה כשצייץ על "הסבל ואובדן החיים הבלתי נתפס של ישראלים ופלסטינים".
הדהודי הטבח הנורא שנעשה בישראל גורמים לשבר, לבלבול ולתסכול בשמאל העולמי - וטוב שכך. הם מכריחים אנשים להביט במראות הנוראיים ואז להסתכל על עצמם במראה ולהחליט עם מי הם, ובעיקר בעד מה הם. ישראלים נוהגים לצבוע לרוב בצבעים אחידים "שמאלנים", "יפי נפש", "פרו־פלסטינים", אבל אפילו בין תתי־ההגדרות האלה אנחנו רואים פילוגים והפתעות, לרוב לטובה. הסנדק הגדול של השמאל האמריקאי, הסנאטור היהודי והמתמודד לשעבר לנשיאות ברני סנדרס, היה מראשוני המגנים של הטבח בעוטף, בלי אבל ובלי אולי. אובמה, לעומת זאת, התעכב כמעט 48 שעות לפני שהביע סולידריות עם ישראל. ציוץ יפה, אבל כמעט שתי יממות. היכן נמצא סגנו לשעבר, הלא הוא הנשיא הכי ציוני שאי פעם כיהן בבית הלבן, ראינו שלשום.
אני מדבר עם בני דודיי בספרד - יהודים, שמאלנים, משכילים, בעלי יחס מאוד הפכפך לישראל ובעיקר לממשלתה - ושומע את השבר. את הפער בין מה שחשבו אוטומטית שצריכה להיות התגובה ה"הומניסטית" הנכונה לסיום כל סבב ("דה־אסקלציה וחתירה לשלום") לבין הזעזוע העמוק ממה שקרה בקיבוצים שעדיין נחשבים בעיני יהודי העולם לחברת מופת. התגובות מהעולם לישראל ובעיקר מהשמאל העולמי מהוות הזדמנות, אולי חד־פעמית. ישראל בימי נתניהו ויתרה כמעט לחלוטין על המפלגה הדמוקרטית, שלא לדבר על כל גוף פוליטי שמאלה ממקרון באירופה. אבל אם לא נשכיל לרתום דווקא אותם לשיח חדש, להבנה חדשה, נמצא את עצמנו מפספסים הזדמנות מדינית, תודעתית ובעיקר מוסרית שלא תחזור.
הדהודי הטבח הנורא שנעשה בישראל מכריחים את אנשי השמאל העולמי להביט במראות הנוראיים ואז להסתכל על עצמם במראה ולהחליט עם מי הם, ובעיקר בעד מה הם