1. אני מעולם לא איבדתי אמון בישראלים. גם כשקיטרו עליהם שהם כאלה וכאלה. אני לא איבדתי בהם אמון בגלל שהופעתי בפניהם, ובהופעות העברית הייתה תמיד אותה עברית, והשיח הפנימי הרע שאפף אותנו באותם ימים מקוטבים נעלם בשניות כשהם שרו איתי. בהופעות אני תמיד ראיתי את עיניהם, חשתי את הדנ"א הישראלי, כאילו אפשר היה לקלוט בחיישני הבמה אפילו את מצב האומה האמיתי מתחת לקיטוב.
ונשבע לכם שגם לא איבדתי את האמון בנשיא האמריקאי ביידן, אפילו כשכמה מחכמי הדור אמרו שהוא נרדם באמצע הנאום, ומחפש את הכיוון כשהוא יורד מהבמה. יש לביידן פנים טובות ונחושות. הוא איבד את משפחתו בתאונת דרכים לפני שנים. יש לו צלם אנוש. יש לו ערכים דומים לנו. יש על מי לסמוך.
ועכשיו ידי רועדת כשאני כותב ונזכר שבאחד הלילות השבוע חלמתי שריקי גל (שהייתה איתי בלהקת חיל הים) ואני מופיעים באיזה מקום בארץ ושרים את "שיעור מולדת". כן כן, השיר ההוא של כוורת (אז בבית הספר על הקיר תמונה).
למה לעזאזל חלמתי על השיר הזה שיעור מולדת? הרי אין אדם אחראי לחלומותיו. ואולי זה מוכיח שגם אם לפעמים אני רוצה להיות במקום אחר, רגליי נטועות פה תמיד. למרות השאלה שעפה כבר שבוע באוויר ומפלחת כחרב, במיוחד בפי תושבי העוטף, איפה הייתה להם המדינה?
2. אז כל הזמן אני חושב עליהם. על תושבי העוטף. כי בסך הכל לפני שלושה שבועות עמדתי מולם באצטדיון הכדורגל של שדרות (שאין לי מושג באיזה ליגה הם משחקים), ושרתי להם משיריי.
זה נראה היום כמו לפני נצח, אבל אלוהים, כמה אהבתי אותם מהבמה בין השירים ובשירים עצמם. היה בהם משהו ממגנט, מלח הארץ, שאי־אפשר היה להינתק ממנו ומהם. הם רכשו את רוב הכרטיסים במהירות בשלוש שעות. 6,000 איש מהעוטף שהגיעו למרות איומי חמאס ברשתות החברתיות הערביות שהם יעשו לנו את המוות בהופעה. ולי היה ברור שנופיע, שהרי באמת הרבה זמן השתוקקתי להגיע לאזור העוטף המאוים תמיד.
3. "מאיפה אתה?" שאלתי אחד מהקהל בזמן ההופעה. "אני מזיקים", ענה. "ואני מבארי" אמרה אחת שהתגודדה בצד הבמה. והרבה היו מנחל עוז, נירים, סופה, מגן, כפר עזה. כל השמות החזקים הללו שהתגלו לנו השבוע ביתר שאת, וכמובן עוצמת העיר שדרות מרכז האזור, ואופקים, נתיבות ועוד ועוד...
ניסיתי (כך אני זוכר לרגע) להבין למה הם קרויים העוטף? כי את מי הם עוטפים? אבל מהר מאד השאלה הזו התפוגגה כשחשתי שהם עטפו אותי באהבה.
אלה היו כאמור ימי הקיטוב, אלא שפה באצטדיון העירוני של העיר, כל השסע בעם לא נראה לעין. "במצב שבו אנו חיים ליד חמאס האכזרי, אנחנו מחוברים בגורל משותף", הסביר לי אלון דוידי ראש עיריית שדרות הנחוש. זה היה כבר כשירדתי מהבמה, אבל לפני כן הם היו ערים ושמחים. כמו קהל שלא יירדם אף פעם. כמו קהל שלא הולך הביתה גם בסוף ההופעה.
4. חלפו שלושה שבועות מאז. תחושות הלם ואובדן ממלאים אותנו נוכח חבורות הרצח והפשע הדאע"שי מחמאס, המנוולים המתועבים האלה שרצחו, כפתו וחטפו בדם קר ילדים נשים גברים וזקנים ושהתנפלו על צעירי מסיבת הטבע שכל חטאם היה שהם רצו לרקוד. "לטס דאנס". זה הכל.
וככה כל השבוע הם מופיעים בפלאשבקים מול עיניי. ששת האלפים שהיו שם בהופעה. והמחשבה הנוראית, מי מהם נהרג? מי איבד את משפחתו, מי נרצח, מי נלחם בגבורה יוצאת דופן על חייו וחיי משפחתו? מי נחטף לעזה ומי ניצל? כולם אחיי העוטפים גיבורי התהילה.
5. השבוע הלכתי לבקר את פצועי צה"ל באחד מבתי החולים בארץ. לוחמים עזי נפש שאפילו את תמונתם אסור לפרסם, ושחלקם עפו באותו בוקר חג ממיטותיהם כדי להציל את אנשי העוטף באמונה, ערכיות והדדיות, שעה שרבים מחבריהם שלחמו לצידם שילמו בחייהם. כדורים פילחו את גופם, זה אמיתי לגמרי. הם סיפרו לי הכל. לא החסירו רגע ממה שקרה. "צריך להקשיב להם", אמרה אשתו של אחד הפצועים, "ככה הם משתיקים קצת את הטראומה". אז הקשבתי בהתרגשות וכשבאתי לחזק יצאתי מחוזק.
אז הנה השבת יורדת עלינו. כמעט שבוע חלף מאז אותה אזעקת שבר בשש בבוקר והארץ מלאת כאב מהול בכעס על האובדן ועל הנעדרים והחטיפה. כאב שממש לא יתואר במילים.
אני שונא להיות פומפוזי, אבל זו העת להתפלל שנמצא את הכוחות האנושיים שיש בנו כדי לנצח את המלחמה. עכשיו ברור לי שחיים ילין מבארי ושי־לי עטרי עם התינוקת הקטנה בממ"ד שאיבדה את בעלה, ותא"ל שמחי ששכל את בנו, נטליה שאיבדה את בנה והפצוע ע' בן ה־50 שחש להציל אותם, ועוד רבים וטובים ונהדרים, חלקם הרוגים שכשתמונותיהם עולות בלילה בטלוויזיה, אי־אפשר שלא לבכות עליהם מרה. אבל כמו עשרת האלפים שבאו בלילה להלווייתה של העולה החדשה ברונה ולאנו ז"ל - הם השיעור מולדת שלנו. וזה בדיוק פירושו של החלום: להמשיך בנתיב חיינו בכוחות הנפלאים שיש לנו ולהיות ברגעים האלה מי שאנחנו ומי שתמיד היינו ונהיה - הישראלים.