רק לפני שבוע עוד צעקנו אחד על השני. "אתה משתמט!", "אתה לא יהודי!"
רק לפני שבוע עוד הפגנו אחד נגד השני. חילונים בשכונות בבני־ברק. חרדים בכביש 4.
רק לפני שבוע חילקנו את עצמנו לדעת. ישראל ויהודה, תל־אביב וירושלים.
רק לפני שבוע חשבנו שהמרחק כל כך גדול, שאין שום דבר בעתיד המשותף שלנו שיכול לחבר אותנו.
הגענו למערכה הזאת פצועים, מדממים. הגענו פרודים. אבל זמנים קשים מייצרים חיבורים רכים. פחד מהלא נודע מייצר אנרגיה לעשות. ייאוש מייצר אמונה, בחבר, בשכן, באל, כל אחד מוצא את דרכו, את נחמתו.
הגענו למלחמה ההיסטורית הזאת לבד, אבל אנחנו נצא ממנה ביחד. נהיה שוב לעם אחד. אנחנו רואים זאת כבר בכל מקום. חילונים וחרדים, שמאלנים וימנים, מפגינים בעד ומפגינים נגד. אף אחד מאיתנו לא חיכה לסימן מהממשלה. הלב של כולנו החל בבת אחת לפעום בקצב אחיד.
והקצב הזה מכתיב לכולנו: כל מי שצריך, שירים יד. כל מי שיכול, שייתן יד. אנחנו עיוורים לבגדים, עיוורים למוצא, עיוורים לאמונה. יש לנו רק מטרה אחת מול העיניים: העם שלנו חי, וימשיך לחיות בעוז, בשמחה, בתקווה. ביחד, בארץ ישראל.
