"הבנו שהמשפחות חוזרות הביתה ואין אף אחד ששומר איתן על קשר", אומרת שרית ספיר, עובדת סוציאלית, מנהלת מוקד הנעדרים שקיבל בימים האחרונים יותר מ־1,700 פניות מבני משפחה מודאגים שיקיריהם נעדרים.
ספיר, מנהלת באגף משפחות, ילדים ונוער בקהילה, היא אחת מעשרות עובדים סוציאליים שהתגייסו כדי "להתקשר למדווח, לשאול לשלומו, להגיד שאמנם אין לנו מידע חדש, אבל לראות אם הוא צריך משהו. רוב המשפחות מודות על שיחת הטלפון, עצם זה שמישהו מתעניין בהן", מסבירה ספיר.
"שלום, אני עובדת סוציאלית מהמרכז לליווי משפחות", כך נפתחת כל שיחה שיוצאת מהמוקד שהקים משרד הרווחה והביטחון החברתי. אתמול, כשהתלוויתי לאנשי המקצוע במוקד, זכיתי לשמוע שיחה אחת אופטימית של נעדרת שנמצאה בריאה ושלמה, אבל מרבית השיחות הן לא כאלה.
"אני לא חושבת שאי פעם התמודדנו עם כזה אסון לאומי, ואסון אנושי", ספרה דבורה שבתאי, עובדת סוציאלית בשירות למען הילד שהתגייסה לסייע במוקד. "הדברים מאוד קשים. שמעתי סיפורים על אנשים מאוד צעירים, לצד סיפורים על אנשים מבוגרים שקיפחו את חייהם, אני לא רוצה לחשוב אפילו באיזו צורה. בתוך זה שאנחנו מלווים אסונות של אנשים אחרים, חברה שלי נעדרת והבן והחתן שלי גויסו. לא הייתי אף פעם בסיטואציה כזו מטורפת".
הסיוע נע בין צרכים רגשיים ונפשיים ועד לצרכים חומריים ושירותים שונים. "המשפחות בהלם ולא תמיד יודעות מה הן צריכות", מסבירה שבתאי, "אתמול התקשרתי לאישה שבתה נעדרת, ותוך כדי היא התבשרה שבתה כבר לא בחיים. היא ביקשה לנסוע לאחיה, בעצמו אב שכול. זה דבר קטן לכאורה, אבל זה מאוד חשוב לאישה הזאת".
"אתמול דברתי עם אבא שקבר את הבן שלו ורצה פרטים לגבי מה קרה לו", מוסיפה זוהר מנשאוף, עובדת סוציאלית מחקירות ילדים שהתגייסה למוקד. "הפנינו את השאלות לגורמי המשטרה".
הצוותים עצמם לא הוכשרו לטפל באבל ושכול, אבל המצב הקיים אילץ אותם להתגייס על מנת לסייע. "אנחנו מורגלים לשמוע סיפורי זוועות מהשטח", אומרת טל גוטמן, עובדת סוציאלית מהשירות לחקירות ילדים. "ובכל זאת אתה מדבר עם האנשים האלה בדפיקות לב. המראות והסיפורים הם לא דבר שחשבנו שנצטרך להתמודד איתו".
