ינון מגל, ראש מערך השופרות של השלטון והסופרסטאר של ערוץ 14 ותחנת 103 (בשניהם נוהגים בו בדומה ליחסי קשת ודודו טופז בשיאו), קבע שלשום כי "התעמולה שמתנהלת בערוצים 12 ו־13 נגד הממשלה והעומד בראשה בזמן מלחמה היא אירוע שעוד ידובר בו". בראיון עם שר התרבות והספורט ב"פטריוטים" אמר מגל, ש"מתנהל קמפיין נגד ראש הממשלה גם בערוצים, וגם קמפיין ממומן בכסף".
סימון התקשורת הביקורתית, בדגש על הערוצים המסחריים (ספק אם מקומו של השידור הציבורי היה נפקד אלמלא היה נון־פקטור טלוויזיוני בימים אלה), הוא חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית ההגנה של השלטון ותומכיו המושבעים. כן, בניגוד לאשליית "זה לא הזמן", שנשענת על חרדת הקיום והרוח האנושית הנפלאה שממלאת את הארץ, המכונה עובדת במלוא הקיטור על עיצוב הנרטיב לקראת התפרצות הזעם שמבעבע. משתמשים שם בטיעונים ענייניים וחשובים, שיש בהם יותר מאשר גרעין של אמת (כל הקונספציה כשלה והיא הובלה על ידי כל ראשי מערכת הביטחון לאורך שנים ארוכות) ומערבבים אותה עם חומרי הכאוס שקדם למלחמה. השיווק של תקשורת המיינסטרים כגורם מערער הוא נדבך מתבקש.
תוכנית הפעולה הזאת כבר מיושמת במאחז ההישרדות הכי חשוב של השלטון: ערוץ 14. לאחר ההלם הראשוני, גם באולפן שלו מתרחש המעבר ממגננה למתקפה (נגד הצבא והשב"כ, נגד תוכנית ההתנתקות, תוכנית החלוקה, תוכנית הבוקר, מה שתרצו) ובמקרה של אחריות השלטון – מחנופה על מלא למגננה בדרגת חירום 5. רואים ושומעים את זה אצל דמויות מפתח כמו מגל, שמעון ריקלין וכמובן השר המקשר בין הערוץ לראש הממשלה ורעייתו, יעקב ברדוגו. זה לא מפתיע: אין צורך בהכשרה מטאורולוגית כדי להבין שגם מבחינתם המבול לא בדרך - הוא כבר כאן. נדמה שגם שי גולדן ואפו המיומן מריחים אותו, רק שהוא בינתיים מנסה ללכת עם (ערוץ 14) ולהרגיש בלי (נכנס בנתניהו בפייסבוק ומשתולל על פאנליסט שהכתיר את "שקמה ברסלר ולהקתה" בתור "כוחות דאעש יהודיים"). מעניין מתי יתבהר שזה לא מתכנס.
מנגד, הרגעים הקשים ביותר של הערוץ השבוע היו במפגש הטעון של טאלנטים פחות קיצוניים עם אנשים שעולמם נחרב, חלקם מגיעים מיישובים שגודפו בערוץ על בסיס קבוע. למשל אמיר איבגי, מהקולות השקולים יחסית בערוץ, שהסתבך לפני מספר ימים. זה קרה בשיחה עם שיראל חג'ג', שאחותו והתינוקת שלה נלחמות על חייהן אחרי שביתן נשרף בכפר עזה על ידי חיות חמאס. חג'ג' לא סיפק כמצופה את מנת הפורנו־כאב הניטרלית ותקף בחריפות את הממשלה. בתגובה איבגי רץ לבלום אותו ויצא מזה כמו המגן שנוגע בכדור בידו כדי להציל שער בטוח: הוא גם חטף אדום וגם הפנדל נכנס.
ערוץ 14 הוא התפתחות בלתי נמנעת במציאות התקשורתית הישראלית והגלובלית. הוא הדין גם לגבי צמיחתו של קהל צופים וצופות שצורכים ממנו את כל המידע והפרשנות שלו, או לפחות נותנים בו אמון על פני האלטרנטיבות. זה לא היה ב־2006, למשל ולכן כנראה שבנימין נתניהו לא יהיה אהוד אולמרט. אבל גם הוא וגם שליחיו באותה סיטואציה: הם מפחדים.
