אומרים, כשהתותחים רועמים המוזות שותקות. מתברר שלא תמיד. גילינו בארכיונים במכון גנזים כי סופרים, משוררים, גם כשהם בקרב, לא מפסיקים ליצור. הדברים נובטים לאחר שנים בספרים שלהם, וגם במכתביהם הביתה. ירדנו למרתף המוגן והשמור של מכון גנזים, והעלינו כמה מכתבים שהצהיבו משנים. המילים נותרו מלאות חיות, כאילו נכתבו בימים קשים אלה. בעזרתם של עובדי מכון גנזים ובהם אדיבה גפן, בועז טל, הילה צור ואמיר בן־עמרם וחבריהם לצוות, צללנו לימי המלחמות המלוות אותנו.
היה מי שניסה להתלוצץ במכתבים, כדי להרגיע את ההורים. ביקשו להשתלב באווירת הצ'יזבט – מעליש, לא נורא, נתגבר. יורם קניוק – שלימים עיבד את סיפורו האישי כלוחם לספרו 'תש"ח', פתח ב"שלומות לכם יקרים", מבית החלמה לפצועי הקרבות בירושלים במלחמת העצמאות. "מוזר שאני כותב מכתב זה מבית הבראה כשרגלי מגובסת כולה, אולם אצלנו הרי גישה חופשית ולא אמא ולא אבא לא יפרצו בבכיות אם קיבלתי כדור ברגל ויש לי שבר בעצם ורק בעוד חודשיים אוכל שוב להלך כאחד האדם, ובינתיים אני מדדה עם מקל של איזה ערבוש אומלל שנפח נשמתו בקטמון... מצב הרוח השתפר אתמול משבאתי לכאן מבית החולים שבו ביליתי כמעט שבועיים עם האחיות הנחמדות והפצועים השסועים, מין ערב רב של מקרים... תינוקות שנפצעו מרסיסים (אחד בן שנה וחצי שכל משפחתו נהרגה)... זה נפצע ברמת רחל וזה בבאב אל־וואד וזה בנבי־סמואל והלזה עדיין שוכב מהקסטל וכו'... אני נפצעתי בהתפרצות להר ציון. ואיזה מוחמד או אחמד מעבר הירדן בעל כאפייה אדומה כדם, לא מצא לו ג'וב אחר אלא לבוא להציל את פלשתינא ולתקוע לי את הכדור הזה. את הצחוק שלו אני אזכור כל חיי (הוא צחק מלמעלה). ולאחר מכן הרגו אותו. היה אצלו מכתב אהבה באנגלית מבחורה בסוריה. את ההיא יש לי חשק פעם לראות, מה דעתכם?"
לא תמיד אפשר היה לצחוק. הסופר מרדכי טביב חיפש את המילים הנכונות איך לכתוב למשה שמיר לאחר נפילת אחיו אליהו, אליק, במלחמת העצמאות (ועליו כתב את אחד המפורסמים שבספריו 'במו ידיו — פרקי אליק'). "באין הרצון והיכולת הנפשית לנחם אותך ומשפחתך על ידי הודעה בעיתונות או טלגרמה של תנחומים ע"פ הנוהג הנדוש, הבנאלי, 'הנני משתתף באבלך וכו'', דחק בי מצפוני כחבר ועמיד לך, לצרף להשתתפות העמוקה בצערך ובצער אביך ואמך על האסון הכבד שקרה לכם כמה מילות של תנחומים. ויהיו מילותיי אלו מכוונות אף להוריהם ולאחיהם של אותם השישה היקרים שנפלו עם אחיך.
"משה יקר! אסונות על גבי אסונות באים עלינו בימי טירוף אלו. והאסונות הם אסונות של בנים ובנות צעירים ויקרים הכמהים לחיים ופניהם בחייהם כפרחים מופנים אל השמש, אל האור. בחייהם נשאו בליבותיהם הצעירים תמצית הכמיהה וצימאון הדורות לגאולת ישראל סבא, ובמותם שילמו בעד כמיהתם וצימאונם זה".
ובימות המלחמה — החיים נמשכים, סופרמרקטים (עם מדפים ריקים) לא היו — את המחסור הרגישו בשוק. בחודש מרץ 1948 כתבה דבורה בארון מדירתה שברחוב אוליפנט לבתה צפורה — על חיי יומיום בתל־אביב של מלחמה: "האוויר בימים האחרונים נתבהר וזה טוב. השמש אין לה חשבונות של מזוט, והיא משפיעה חום... חיה הלכה אל השוק עם שני סלים והביאה שלוש עגבניות ירוקות ואחרי עמידה ארוכה בתור קיבלה לימון ענק, אשכולית גם כן גדולה ומעט שום. שמעתי שבקרוב יתחילו לחלק לחם במידה – 150 גרם לנפש ליום".
• • •
ואכן, המוזות לא שתקו. ב־22 במרץ 1949 ישב חייל צעיר בעמדה בנגב וכתב למשוררת לאה גולדברג, אחד המכתבים היפים שנמצאים בגנזים: "אני פלמחניק ותיק, חי בחברתי שלי, שכה נתפרסמה בהווי חייה המיוחדים. ודווקא משום זה, קשה לי לגלות את עצמי ככותב חרוזים... אני בן 25, אני כותב כבר פחות או יותר ברציפות כארבע שנים, כשהחלטתי שהגיע הזמן להעמיד את שלי לביקורת כללית יותר, מומחית יותר. ישנם, בחברתי הלוחמת, משוררים צעירים שנתפרסמו. משום מה לא רציתי ששירי יעברו בדרכם שלהם. איך הגעתי אליך? פשוט משום ששירים מדברים אליי. בעוזבי את חיי, על מנת לרדת לנגב, נתן לי אדם יקר מאוד את הספרון 'מביתי הישן'. לעיתים קרובות, בהפוגות קרב, או בשיממון הקודר של הנגב, קראתי בו, וטוב לי.
"אשר לחומר הרצוף. את שירי 'דלילה' כתבתי לפני שבוע, בערך. לשני השירים האחרים מלאה עכשיו שנה לכתיבתם. אנא כתבי לי את דעתך ואולי גם בעל פה". על החתום: יהודה עמיחי, דואר צבאי 224/1
המשורר אבות ישורון, גם הוא אחז בנשק וגויס, מהשירות הוא שלח מכתב געגועים מאי שם ב־22 ביולי 1948, "פסיה והלית היקרות, עם כל המתיחות של החיים כאן, הרי ישנה, בכל זאת האפשר לרשום מכתב התבוננת בכמה דברים. בכפר ערבי נידח ושומם זה — שבוע ומעלה בשרי לא ידע מים, מורה לא עלה על זקני ובשער ראשי לא נגע מסרק... הנני עושה הכל כדי להסוות את זהותי. אך כאן, במכתב, הנני גלוי. כי אינני יודע לכתוב מכתבים אחרים. מכתבי אהבה לא כתבתי ולא מכתבי ידידות. כי באלה הדברים הנני תמיד בעיצומו של חלום. והילכך — אין מילים. ולהוריי היקרים הייתי כותב על געגועי ואהבתי אליהם... ואהבתי לארץ הזאת מעומק סוד. תמיד תמיד רק 'ציונות'. הם נשאו זאת, הוריי היקרים. ועכשיו אינם מקבלים יותר. והנה נמצאה הליתי שלי, בתי. אף מרחוק אני רואה איך השמש חופפת לך את הראש והשערות בצבע דומה לה. ואחר כך היא באה הנה בערב ועושה לי שפריץ מקערת הזהב שלך... הרבה הרבה נשיקות לך הליתי, מאת אבא".
אוריאל אופק הותיר אחריו צרור מכתבים ושירים שמוענו למשפחה, ובהם תיאורי הקרבות הקשים בגוש עציון שבו לחם, עד לנפילתו בשבי הירדני ב־13 במאי 1948. באחד המכתבים, כשבועיים וחצי קצר לפני השבי, הוא פותח בשמחה על הבשורות בדבר כיבוש חיפה והקסטל ושער הגיא וליל הסדר שעבר בשירה וריקודים, אך עובר לידיעות המרות על החברים שנפלו. אחד מהם הוא דוד צ'רקסקי, הלוא הוא דודו הפלמ"חניק שנהרג בהתקפה על מצודת כ"ח בצפון ועליו נכתב השיר 'דודו' של חיים חפר. "עצם המפנה [בקרבות] מעורר שיכרון של התלהבות. וכרגיל — רק הידיעות על חברים מצוינים שנופלים מפחית את השמחה. הנה נפל דודו — בחור נהדר ומסור להפליא. וגם התנהגותו ברגעים האחרונים, שביקש כי יפוצצו את חומר הנפץ על עצמו מעוררת הערצה".
באותו חודש, ב־3 במאי 1948, נפל בקרב בירושלים, נחום (זוזיק) הזז. בנם יחידם של המשוררת יוכבד בת־מרים והסופר חיים הזז. אברהם חלפי חיבר שיר לזכרו, והטיוטות הנדירות לשיר הזה, פעם בשם 'בכיה על הנער' ופעם כ'שיר על נער שהלך', נשמרות בארכיון גנזים. הוא פותח במילים "אמרו לי, אמרו, עצי היער, / אמרו נא לי שדות עוטי זהב: / לאן הלך – רחק מפה הנער, / אשר אותי כל כך אהב". ומסיים במילים של אבל צרוף: "אמרו נא לו, אמרו עצי היער, / ספרו שדות מה רע לי בלעדיו, / זהב חיי נושר אל חיק הצער, / כלב הפרח שנקטף".
• • •
בשירתו של נתן יונתן, שבנו ליאור נפל במלחמה בצפון תעלת סואץ, תופס השכול מקום רב, ועשרות משיריו הוקדשו לבנו ולחבריו שנפלו בקרבות. בארכיונו שבגנזים נשמר מכתב שכתב לסופרת רחל איתן ב־19 בפברואר 1974: "כשהמבול בא והעכיר את עולמי, קיבלתי גם ממך מכתב ניחומים. לא היה לי כוח להגיב, ואני עושה זאת עכשיו, כשתמונתו של ליאור היפה על שולחני. ופרח לבן סוכך עליו... אני משתדל להיות אני, ולא להיכנע לתבוסה שלמה וסופית שאינה מותירה אחריה שום דבר. לעיתים זה עולה בידי, ואז אני מוצא בי גם כוח לקיים את נוכחותו הקורנת של בני ליאור, שלא ימות לי לעולם".
וקשה שלא לסיים בקטע ממכתבו של תמיר להב־רדלמסר, משורר, סופר ונודע כמעצב וצלם־אמן. הוא שירת במלחמת יום הכיפורים על גדות תעלת סואץ, ואת חוויותיו תיאר בספרו 'תמונות מחזור'. באחד ממכתביו לחבר תיאר את הימים הקשים ואתר המראות הנוראים של חבריו ההרוגים והפצועים:
23/10/1973
ק"מ 101 בכביש קהיר סואץ,
שלום דני,
אתה מגיע במלחמה למצבים נוראים. כל בוקר אתה חושב מחדש לבחור כמה מילות פרידה למשפחה ולידידים, לכל מקרה שלא יהיה... ואתה חושב שזה אכזרי מדי כלפי עצמך לכתוב מין צוואה כזאת — מי אני מושתן בן 20 שיכתוב צוואה? אתה אפילו חושב איפה לשים את המעטפה הנ"ל. בכיס החולצה? לא טוב, היא תהיה מלאה דם ולא יוכלו לקרוא. בתוך הנגמ"ש? לא טוב כי מישהו יכול לפתוח זאת בהיעדרך וזאת לא היית רוצה. והעניין נגמר בזה שאתה פשוט לא כותב". •
