בנאומו של נתניהו אתמול בכנסת היה את כל מה שצריך, חוץ מדבר אחד: לקיחת אחריות. הוא דיבר על קורבנות הטבח, רק בלי להזכיר שמי שאחראי לכל הדם שנשפך זה הוא. הוא הזכיר את יום השבת, 7 באוקטובר, כיום שייזכר לדיראון עולם. הוא רק לא אמר למה: בגלל מחדל המודיעין והצבא, ובגלל ממשלה כושלת עם סדרי עדיפויות מעוותים.
אחדות העם היא מכפיל כוח, הוא אמר. בוקר טוב נתניהו. איפה היית בשנים האחרונות. הוא הזכיר בהתלהבות את ההתנדבות, את רוח הלחימה, את הצעירים שחוזרים מכל מקום ברחבי העולם כדי לקחת חלק בהגנה על המדינה. אבל איך אפשר להתייחס לדברים האלה באמון, כששני בניו נמצאים בחו"ל.
בכל הנאום הזה, שנשמע כאילו לדובר אין קשר לאירוע, לא הייתה מילה אחת של התנצלות. של הכרה בחלקו באירוע הכי דרמטי שהיה כאן מאז השואה, כדבריו. או לפחות הבטחה לבדוק את המחדלים עם תום הקרבות. אף מילה. כאילו הוא לא היה שם. סליחה, לא כאילו. הוא לא היה שם.
בעוד הרמטכ"ל, הרצי הלוי, אמר כמה שעות קודם שצה"ל אחראי לביטחון המדינה ואזרחיה, ושבשבת בבוקר בעוטף עזה הוא לא עמד בזה - לנתניהו אין מילה אחת להגיד על אחריותו. אחריותה של ממשלתו.
אבל נתניהו צריך לדעת שגם אם הוא לא מכיר באחריותו - הציבור הישראלי לא יישכח. אף נאום לא יטאטא את המחדלים שלו מתחת לשטיח. גם לא ממשלת האין ברירה שקיבלנו אתמול, אחרי חמישה ימים של ציפייה לדבר הכי מתבקש והכי מובן מאליו במציאות המחרידה שאליה נקלענו. חמישה ימים תמימים של הלם, של חרדה קיומית ושל משבר אמון בהנהגה, בצבא ובכל המוסדות הציבוריים שכמותו לא היה כאן מאז היווסדה של המדינה. חמישה ימים שבהם נתניהו, שבימי מלחמה כמו בימי שלום ממשיך לשחק עם כל הכדורים באוויר ולא משנה אם אלה כדורים או בלוני נפץ.
לא ייאמן, אבל דווקא נתניהו היה צריך לשעוט להקמת ממשלה כזאת. והוא אכן היה הראשון שהציע את זה עוד בשבת. אבל מאז הקולות בראשו ובסביבתו התגברו, ועבר כמעט שבוע עד שגנץ, איזנקוט, סער, טרופר ושאשא ביטון הושבעו כשרים ללא תיק בממשלת נתניהו. ממשלה שתהיה רדיואקטיבית מבחינה ציבורית, כי לא משנה מה יקרה בשבועות ובחודשים הקרובים - גנץ יהיה מעתה שותף לניהול המלחמה, שותפם של נתניהו, סמוטריץ', לוין ובן גביר.
מה גרם לנתניהו להסס, לדחות, להתלבט בעניין המטבחון הזה, זו כמו תמיד, שאלה לרופאי הנפש. לא לפרשנים. יש לשער שלשרה נתניהו היה תפקיד מרכזי במריחת הזמן. במקום לראות את הנחיצות המשוועת של הציבור בממשלת חירום, היא ראתה בעיני רוחה איך גנץ דוחק את נתניהו מראשות הממשלה. כאילו יש תקומה לממשלה הזאת יום אחרי המלחמה. אז מי אמר שאין מספיק נשים משפיעות בממשלה. אצל ראש הממשלה זו רק האישה שמשפיעה.
זאת ההחלטה היחידה שאפשר היה להחליט במצב הקיים, אומר סער, שחזר ביום רביעי מהקבינט כשהוא שלם עם עצמו. מדובר במצב הכי קשה שבו הייתה המדינה מאז מלחמת השחרור, הוא אומר, והממשלה בהרכבה הישן לא יכולה לקבל החלטות כל כך קשות - גם בגלל חוסר ניסיון, אבל בעיקר כי לא הייתה לה לגיטימציה ציבורית.
כשנכנסו החברים החדשים לקבינט הביטחוני ביום רביעי, ניגשו אליהם אנשי הצבא ואמרו: "תודה שבאתם". אי־אפשר היה שלא לראות את תחושת ההקלה שלהם.
למרות שהיה הראשון להציע ממשלת חירום. לפיד נשאר בחוץ. הוא הסביר את טיעוניו אתמול במסיבת עיתונאים מנומקת היטב. הם בנו קבינט לא מתפקד, אמר אתמול, ועכשיו יש שניים כאלה. זה יהיה אסון ניהולי. אם היה חושב שזה יעבוד, אמר, היה נכנס. אבל הוא לא רק חושב שזה לא יעבוד - הוא בטוח שזה יגרום יותר נזק.
לפיד לא מתכוון להצטרף בהמשך. הוא בטוח שנתניהו הקים את הקבינט הזה בחוסר רצון ובלית ברירה, וכשנתניהו לא רוצה משהו, הוא ימוסס את זה, וגנץ, אייזנקוט וסער ימצאו עצמם מלבינים את בן גביר וסמוטריץ'. ובכלל, איך יתבעו את פיטוריו של נתניהו אם נכנסו אליו לממשלה? הרי הם נתנו לו את האליבי המושלם.
גם אני בעד ממשלת אחדות, הוא אומר, אבל לא ככה. מה כבר ביקשנו מהם, להעיף את הגורמים הקיצוניים מהממשלה? הרי בליכוד רוצים את זה אפילו יותר ממני. גם בש"ס רוצים את זה. גנץ, אומר לפיד, נכנס מתחת לאלונקה, אבל לא האלונקה הנכונה.
אבל למרות שמדובר בממשלת אין ברירה, והצידוקים להקמתה טובים, כדאי שנראה את כל התמונה ולא נשגה באשליות: בקבינט המצומצם, המטבחון, קבינט המלחמה הזה, יושבים שלושה גנרלים, גלנט, גנץ ואיזנקוט, שיש היסטוריה לא פשוטה ביניהם. זה כמו מטכ"ל נוסף, מצומצם. האם זה מה שאנחנו צריכים? אנשים שקשורים קשרים הדוקים עם צה"ל, וכשיהיה חיכוך עם הצבא - שלושתם ינסו לצמצמו? הרי גנץ הוא זה שמינה את הרמטכ"ל הנוכחי. ובכלל, איך ירגיש רמטכ"ל שיושב מול שלושה רמטכ"לים (גלנט כמעט)?
בין גלנט לאיזנקוט יש דם רע. איזנקוט היה מועמד של גבי אשכנזי, גלנט של אהוד ברק. כשהחליטו למנות את גלנט (מינוי שהתבטל), איזנקוט התכוון לפרוש וסירב להיות סגן הרמטכ"ל. גלנט הוא איש כוחני עם אגו מטורף. הביוגרפיה שלו מלאה בעימותים גם בפוליטיקה. הוא רב עם כחלון שלא סולח לו עד היום, הוא רב עם נתניהו, גם הוא כנראה לא סלח לו עד היום. מדובר באנשים שהפנקס שלהם מלא בחשבונאות.
אבל מעבר לזה: כמו תמיד, המפקדים הבכירים הם שנבחרים לשמר את המערכת, לתחזק את הקונספציה. לא בטוח שזה מה שאנחנו צריכים היום - עוד מאותו הדבר. לא מספיק היום לתחזק את מורל העם, אפילו לא כמסר אחדות מול האויבים.
בשביל אחדות, כפי שגילינו, אנחנו לא זקוקים לפוליטיקאים. את זה אנחנו יודעים לעשות לבד.
בכל הנאום של נתניהו, שנשמע כאילו לדובר אין קשר לאירוע, לא הייתה מילה אחת של התנצלות. של הכרה בחלקו באירוע הכי דרמטי שהיה כאן מאז השואה, כדבריו. או לפחות הבטחה לבדוק את המחדלים עם תום הקרבות
