"מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים, שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים, שספר כל נמש חרש ובחול נרדם - מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?" (אהוד מנור)
* * * האם אפשר להעיר עכשיו את התקווה?
ללחוש לה שזה לא הזמן עכשיו להיעלם, לנער אותה שהגיע הזמן לצאת מהתרדמת, להרים ראש, להזדקף. כי אנחנו זקוקים לה. כי האיברים שלנו קפואים, קפוצים, רצוצים, חלקם נאספים לתוך שקיות לבנות מהשדות, מקיבוצים, מהמושבים. שהלב שלנו, לב מיומן שכבר ידע להקשיח חדרים, שכבר שנים בתוך ממ"דים, לא עומד בזה. לא עומד בזה. גרורות של עצב זורמות בעורקים, לופתות את קנה הנשימה. האוויר עדיין נכנס ויוצא, נכנס ויוצא, אך החיים נטולי אנרגיית חיים.
האם אפשר להעיר עכשיו את התקווה?
לנקות מעיניה את קורי הבהלה, כדי שתיישיר מבט אל מול עיניו הבורקות של ארז בן ה־12, ילד שצריך עכשיו לנהל משא ומתן קשוח עם ההורים על שעת השינה או ממתקים, לא משא ומתן עם טרוריסטים על חיים. כדי שתביט עכשיו אל אריאל בן הארבע וכפיר בן ששת החודשים, שני האחים אדמוני השיער שנתלשו ממיטתם, תלויים על גופה המבועת של אימם, במקום לרוץ על דשא, לצאת מהקווים בחוברת הצביעה, לשיר שירי סתיו. אל יהלי המתוקה בת השלוש, שחולקת גיל ותלתלים עם בתי הקטנה. כבר אמרו לך היום שהכי כיף זה תלתלים? שכל כך יפה לך השמלה הזו עם הפרחים? ומי מחבק אותך כשגופך הקטן רועד? מי מבטיח לך שתכף זה נגמר? שהטובים תמיד מנצחים, כמו בסדרות שאת אוהבת, כמו בסיפורים שלך בחדר, על מדפים?
איך אפשר להעיר עכשיו את התקווה?
כשכל מה שרוצים לעשות זה רק לצרוח. לצעוק עליה שתחזור כבר, התקווה. לנער אותה, בואי כבר. קומי. המיטה סתורה, מוכתמת דם, הבית שרוף. איפה את, קומי תקווה, קומי. גם אנחנו כל כך רוצים לנוח, אבל אין לנו מתי. אולי צריך לנער אותה, את התקווה, כדי שתגיד משהו, אם יש לה מילים. ושתיתן לנו גם.
אך בעודה ישנה, התקווה, התעוררה החברה האזרחית. היא ערה כבר חודשים. והיא מחובקת, ודומעת, ואוהבת, ומאוחדת, ומבשלת ואורזת ומוציאה סחורה ממחסנים ופותחת ארנקים ומשנעת אפודים ומחזיקה בידיה - בידיים הקטנות של האזרחים הקטנים - את רוחם של הניצולים, של השוכלים, של המחפשים את האבות, האמהות, הסבים והסבתות, הילדים. והידיים הן רבות, ומכל השבטים - מזרחים ואשכנזים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, ליברלים ושמרנים, יהודים וערבים. והן הן התקווה. הן המדינה. לא תוצאות הפתקים שהוכנסו פעם לקלפיות, בעולם הישן שבו שמנו את מבטחנו באחרים. מבטחנו מעכשיו בעצמנו. בחברה אזרחית מפוארת, יפהפייה, אחת ויחידה. משוגעת ומופלאה. בידיים מכל הגדלים והצבעים שמחזיקות עכשיו את המדינה.
והנה, התקווה.
לזכרו של סמל ראשון איתי נחמיאס,
שנפל בקרב
איך אפשר להעיר עכשיו את התקווה? כשכל מה שרוצים לעשות זה רק לצרוח. לצעוק עליה שתחזור כבר, התקווה. לנער אותה, בואי כבר. קומי. המיטה סתורה, מוכתמת דם, הבית שרוף. איפה את
