בעוד מנגנוני המדינה אינם מתפקדים, האזרחים הם אלה ששוב מוכיחים שישראל היא קודם כל מדינת כל אזרחיה, ושהרוח היהודית והרוח הישראלית מתלכדות מיד נוכח כל איום חיצוני שיבוא עלינו לכלותנו. ולראיה, השבטים המפולגים הפכו עתה לכיפת פלדה חברתית וערכית, שעוטפת אותנו כך שאנחנו חוזרים להיות מאוחדים ובעיקר – לוקחים את גורלנו בידינו.
מאז השבת השחורה של 7 באוקטובר, אם יש משהו אחד שמצליח לפרקים לחמם את הלב המרוסק של כולנו, זו התגייסות העורף למען ההגנה על המדינה. מרגע שבו נודע עומק הזוועה שאנחנו מתמודדים איתה — אזרחי ישראל לבשו מדים והתייצבו לצו 8 מוסרי וערכי. חמ"לים נפתחו, קבוצות ווטסאפ הוקמו, כולם החלו להכין אוכל לחיילים, לארגן ציוד ללוחמים, בגדים וכלי מיטה למפוני העוטף, פסיכולוגים עולים לזום בכל שעה ובחינם, מטפלים אלטרנטיביים נוסעים לתמוך במפונים, ורשימת המתנדבים ארוכה כמעט כמו הדרך שנצטרך לעבור עד שנשקם את הגוף והנפש. דומה שרוח הארגון, התושייה, הרעות והערבות ההדדית הפיחה בנו את היכולת להמשיך ולתפקד גם נוכח הרוע האנושי שלא חשבנו שקיים יותר בעולם.
"להיוולד יהודי זה לדעת מהיום הראשון שאנחנו שייכים לקבוצה, ולדעת שלקבוצה הזו יש ערכים אוניברסליים, כפי שמתבטא בעשרת הדברות, המהוות תורת מוסר כלל אנושית", אומרת ד"ר אנאבלה שקד, פסיכותרפיסטית ומרצה בכירה במכון אדלר. "בנוסף, בבסיס היהדות יש ערכים של משפחה, קהילה ונתינה, וכשהם מתחברים לכך שהעם היהודי לאורך הדורות הוא עם שצריך לשרוד ולהגן על עצמו — אז בשעת משבר התוצאה היא לכידות גדולה על בסיס הערכים האלה. ולכן התמונות שאנחנו רואים בחברה הישראלית בשבוע האחרון. מכיוון שההישרדות שלנו תלויה בביחד, זה מה שפורץ החוצה מול האיום על חיינו, ואנחנו מתמלאים פתאום בכל כך הרבה כוח של שיתוף ושל עשייה למען ההישרדות הזו. זה צו השעה. בגלל שמדינת ישראל קמה כדי שמה שקרה לא יקרה עוד, וכיוון שהיא לא רק הבית של העם היהודי אלא גם המקלט שלו, אז המוכנות לנתינה ולהקרבה מצד החברה האזרחית עצומה".
גם הפסיכולוג הקליני, רועי סמנה, מדבר על ההקשר של השואה לתפיסת המציאות שלנו: "כיוון שההיסטוריה של העם היהודי ספוגה מאוד חזק בדנ"א של השואה — מתחזקת עכשיו התחושה של שותפות הגורל. וכך, למרות הוויכוחים הפנימיים — ברגעים כאלה עוצמתיים ונוראיים שמאיימים על קיומנו, ברור לך שאתה חלק מהעם הזה וצריך לעשות משהו. הסכנה מאחדת את כולנו".
כן, גם סמנה שומע את השאלות הקשות והכואבות על מה בעצם קרה לנו, אבל אלה, הוא אומר, יחכו למענה בימים שאחרי. "ברגע של סכנה, בעין החורבן, מתעוררת אצל רבים מאיתנו הידיעה הברורה של 'אני יהודי וישראלי שרוצה לתרום לאחים שלי'. השאלות יחכו לאחר כך, כי עכשיו זה 'להילחם או לברוח'. ובתגובה ליצר ההישרדותי הזה, אנשים רוצים להיות בתנועה ובעשייה. ומי שנלחם בעורף עושה את זה בצורה של עשייה למען הזולת, עניין שלא רק מחזק אלא גם מחזיר תחושת שליטה".
"הכוח של הביחד זה משהו מאוד שורשי אצלנו, כמו הקיבוצים שהקימו את הארץ בלחימה משותפת", אומר הפסיכולוג הקליני ליאור ביטון שאחראי על תחום בריאות הנפש בחברת פמי. "תחושת הקרבה והערבות ההדדית הזו היא בעיניי הציונות, היא ההיסטוריה של העם היהודי כעם נרדף שמצא לו בית, ועכשיו נוכח איום חיצוני הוא מצופף שורות. כרגע המטרה היא החוסן הלאומי, וכולם מרגישים את זה — ולא רק מרגישים אלא עושים. אנחנו רואים איך מפעלים אזרחיים מנהלים כעת את המדינה — גופים וארגונים עסקיים שלוקחים את היכולות שלהם ומפעילים אותה במיידי".
"בגלל שישראל קמה כדי שמה שקרה לא יקרה עוד, וכיוון שהיא לא רק הבית של העם היהודי אלא גם המקלט שלו — המוכנות לנתינה ולהקרבה מצד החברה האזרחית היא עצומה"
