האמת היא כי תשו כתפיי הלאות מהמשא. איני יכול להעמיס עליהן יותר את נאכבת 48' שהביאו הפלסטינים על ראשם. שפתיי נאלמו מהיכולת להסביר שוב את מלחמת 67' ותוצאותיה. צווארי תפוס מהבקשה החוזרת ונשנית, של הקול הפנימי והחיצוני, של "אתה חייב להסתכל על זה מנקודת המבט שלהם". לא בא לי. עייפתי. הנושא הזה מת עבורי.
אני שם לב לקולות שעולים מהארץ. כשהתותחים רועמים, המוזות צועקות מעבר לשאון. נתניהו אשם, בן גביר אשם, הצבא אשם, הפילוג אשם. כולם אשמים, חוץ ממי שאשם באמת. איפה האשמה של חמאס? הציבור הפלסטיני? ההנהגה? בדקתי: נתניהו לא ריחף לעזה בשבת חג בבוקר, בן גביר או סמוטריץ' לא רצחו ילדים, אנסו נשים או חטפו קשישים, הפילוג והצבא לא ירו כמוגי לב באנשי האהבה שרקדו כל הלילה.
הטבח המחריד הזה הציף אל פני השטח שני וקטורים ישראליים מפחידים בעוצמתם: ההאשמה העצמית עם תמהיל של שנאה עצמית ופטרוניזם כמעט גזעני כלפי הפלסטינים. במקרים המאוד חמורים זה הפך לפשע מלחמה ישראלי והחמאס הפך לארגון לוחמי חופש פציפיסטי, במקרים אחרים זה הובן לאור הכיבוש ואנשים שכלואים בהשפלה בכלא הגדול בעולם.
והיו גם את אלו שאמרו שצריך לעשות הבדלה בין החמאסניקים לשאר הפלסטינים. שלא נתנו מספיק צ'אנס לאבו־מאזן, שאנחנו תמיד בועטים בקול היותר מתון של הפלסטינים. רק שצריך לצאת מהבועה הזו: אבו־מאזן הוא האחראי לכך שחלק מרוצחי דאעש מתחנכים כבר עשורים על ספרי לימוד שמלמדים אותם שהישראלים והיהודים הם תתי־אנוש שמצווה לחסלם. זה היה אבו־מאזן שטען רק לפני מספר חודשים, בברלין, שישראל ביצעה בעמו 50 שואות.
הקונספציה הראשונה שיש לצאת ממנה היא לא קונספציית האין פרטנר, אלא המחשבה שבכלל יש עם מי לדבר. גם אני פציפיסט, וגם אני תומך בנסיגה כוללת, כולל פתרון בירושלים, כולל פתרון הפליטים, אבל אין שום מקום לאשליות. שלום לא יהיה. לאף מנהיג ערבי אין מנדט לעשות שלום עם היהודים. אלו לא פשרות על ירושלים או הפליטים. אין ולא יהיה מנהיג פלסטיני שירשה לעצמו לתת גושפנקה למדינה יהודית כלשהי על שטח כלשהו מארץ ישראל. זה לא יקרה. מי שלא הבין את זה עד עכשיו, חייב להתחיל להפנים, לזכר הקורבנות, שרבים מהם היו אנשי מחנה השלום. טוב לחיות על החרב מאשר למות עליה או על איזה חזון שאין לו שום קשר עם המציאות.
בגידה היא בדרך כלל אחד השלבים האחרונים במערכת יחסים. נפגשים, מפתים, מחזרים, עוברים לגור ביחד, בוגדים, משלימים או נפרדים. כל הקרקע של מערכת היחסים הזו בנויה על בוגדנות, על חוסר אמון, על מבט קבוע מאחורי הגב. מזוודות המוות הפלסטיניות שטיילו מירדן לביירות, לתוניס, לנמלי תעופה ומטוסים, הגיעו גם לכאן. אין להם שום רצון לבנות פה מדינה, הם מעוניינים להרוס לאחר.
אנשי שמאל רבים, כמוני, אינם מוצאים לעצמם יותר בית. אנחנו לא בן גביר ולא נתניהו, אבל אנחנו לא טמבלים. מי שרוצה להמשיך להכות לעצמו על חזהו באשמה, תפאדלו. היד שהושטה לשלום במשך שנים כבר לא נמצאת שם. הטבח הנאצי בדרום הארץ כרת גם אותה.
שלום לא יהיה. לאף מנהיג ערבי אין מנדט לעשות שלום עם היהודים. טוב לחיות על החרב מאשר למות עליה או על איזה חזון שאין לו שום קשר עם המציאות
