אין יותר מוצדקת מהדרישה שהשלטון יקבל אחריות על מחדלי 7 באוקטובר. הטענה כי מדובר ב"פוליטיקה" מגיעה גם מהאנשים הטובים ביותר, בהם כאלה שמסכנים את חייהם בחזית או נותנים את נשמתם כדי לסייע בעורף. להם, ולא לאינטרסנטים הרקובים שמריחים את בואו של המבול, צריך לענות תוך כדי הוקרת תודה ואהבה אין־סופית: החרדה היא שדווקא בגלל גודל השעה ומה שמונח על הכף, קיים חשש אמיתי שה"פוליטיקה" מובילה את מי שאוחזים בהגה. זה לא עניין של מה היה בעבר, אלא מה קורה עכשיו.
אולם הזעם הכביר נגד הסיאוב השלטוני הוא גם ערפל כבד, שבחסותו ניכרת התחמקות מחשבון נפש הרבה יותר גדול ובעיקר חוצה מחנות ומערכים. מה שקרס טוטאלית ביום שבו חמאס הסתער על עוטף עזה היה לא רק התפיסה שהוביל בנימין נתניהו מאז חזר לשלטון ב־2009, אלא העקרונות שהנחו את הרמטכ"לים, ראשי השב"כ ואגפי המודיעין שמכהנים תחתיו. מעבר להם, חובה לומר ביושר: למרכז והשמאל הציוני לא הייתה תשובה אמיתית לשאלה כיצד ניתן לקיים חיים נורמליים כאשר מעבר לגבול הדקיק קיימת ישות שלעולם לא תכיר בישראל ובבוא העת לא תבחל בשחיטת תושבים ותושבות ללא הבדלי דת, גזע, גיל, מגדר, זהות לאומית ועמדה פוליטית.
כמו כדור אופיאטי שמתחפש למשכך כאבים למרות שמדובר בסם עוצמתי, התמכרנו, בצד שסולד מחזונות משיחיים מחד ולא מתנגד ללאומיות הישראלית מאידך, לאשליה שבה החמאס הוא כבר "תנועה מדינית" שמקבלת על עצמה התנהלות "פרגמטית": נארגן שיזרקו עליהם עוד קצת כסף ונכניס עוד כמה פועלים ויהיה בסדר. רצינו שכל "סבב" ייגמר כמה שיותר מהר, בניגוד לדרישות מהשטח, כדי שנוכל לחזור ולהדחיק את האויב המפלצתי שמאמלל חבל ארץ ריבוני וגם את חיי הנתינים שלו בטרגדיה ושמה עזה.
כמו חסידים של אדמו"ר, שיננו מבוקר עד הלילה את המנטרה שמערכת הביטחון יודעת הכי טוב מה לעשות, איך ומתי. סימנו כל ניסיון לחלוק על צורת החשיבה שלה כמאמץ פוליטי נואל לפגוע בלובשי מדים. מעבר לזה: בשום מערכת בחירות מתוך ה־700 שהיו כאן בשנים הללו לא הוצגה תשובה רצינית לשאלת עזה וחלוקת גבול עם ישות טרוריסטית עוינת. זה לא קרה גם אחרי צוק איתן, למרות שהלכנו לקלפי רק שמונה חודשים אחרי לחימה ארוכה וחמוצה, שהסתיימה במקרה הטוב בתיקו.
גם הטענה הנכונה כי נתניהו "מעדיף את חמאס" כדי לפרק את הרשות הפלסטינית, לא פוטרת את הצד השני מהעובדות הכואבות, שהן נכונות גם במציאות הלא מוסרית בעליל של כיבוש ושליטה בעם אחר: הרשות היא גוף מושחת ושנוא, בהובלת דיקטטור בעל נטיות אנטישמיות, שאמנם מתנגד לאלימות אך במקביל יודע מה מצפה גם לו אם ישראל באמת תפנה לו עורף. ובשולי הדברים, היו בינינו כאלה שחשבו שקיני השמאל הרדיקלי באירופה ובארצות־הברית הם בסך הכל "מתנגדי כיבוש" או מקסימום "אנטי־ציונים". בימים אלו כל מי שיש לו אינטרנט או חי במקומות הללו רואה את השנאה התהומית, את הקמפיינים השקריים, את חוסר היכולת האנושית הבסיסית לצאת בקול ברור ונטול "אבל" נגד פשעי מלחמה מחרידים.
ללא הכרה בטעויות והכאה על חטאים זה לא משנה כמה מהר ניפרד ולא בידידות מהממשלה הזאת. לא רק שאת אלה שכבר מתו זה לא יחזיר, גם לאלה שעוד ימותו זה לא יעזור.