בספרות ההיסטורית והתיאורטית על ניהול מלחמות מוכר השלב שבו ראש מדינה כושל "מהמר על תקומה" (gambles for resurrection) ומטיל עוד ועוד כוחות צבא למערכה מתארכת ומסתבכת, בתקווה כמעט נואשת שההצלחה תאיר בסוף את עיניה והמפלה הכואבת בתחילת המערכה תהפוך באורח קסם לניצחון. המנהיג יודע שתבוסה לאומה מהווה מפלה אישית עבורו, וטובתו האישית מניעה אותו להמר על טובת המדינה שתוצאתה תבוסה. מחקר היסטורי של התופעה המוכרת הזו מצא שיש הבדל בין שלושה סוגים של משטרים, והראה שבסוג אחד של משטרים, הבעיה הזו של הימור על תקומה היא בעיה חמורה במיוחד.
במשטרי דיכוי חזקים בעיית המנהיג המהמר רווחת פחות. המנהיג החזק, אם הוא נוהג בצורה רציונלית, יודע שהוא יוכל להשתמש בגדולתו כדי לאיים על מתנגדיו, או "לקנות" את הצבא ואת חלקי החברה האחרים שמחזיקים את המשטר בשלטון, ולכן יידע להבטיח את הישרדותו גם בעת הפסד צבאי. במשטר דמוקרטי מלא וחופשי, בעיית המנהיג המהמר גם היא פחותה יחסית: ראשית, במשטרים דמוקרטיים יש כלים חוקתיים לטפל בבעיית המנהיג המהמר על תקומתו במחיר תבוסת צבאו, שכוללים מעורבות מראש של מוסדות פוליטיים שמאשרים את היציאה למלחמה או מקבלים דיווחים שוטפים, ובכך הופכים לשותפים לאחריות. מוסדות כגון גופי חקירה ובדיקה יכולים בדיעבד לזהות את ההימור ולהוקיע אותו, ואף להטיל סנקציות בגינו. אלה הם בלמים ואיזונים שעשויים למנוע את הצורך בהימור או לפגוע בתמריץ להמר. שנית, המנהיגים במשטר דמוקרטי אולי חוששים מפגיעה במוניטין, אך יודעים שלא יספגו עונש אישי חמור במקרה של הפסד במלחמה. הם עלולים, כמובן, להפסיד את השלטון, אבל פרט לסיום הקריירה הפוליטית לא ייארע להם דבר. לכן בדמוקרטיות בעיית המנהיג המהמר רווחת פחות.
תופעת ה"הימור על התקומה" רווחת יותר במשטרים מדכאים מתונים. מחד, במשטרים אלו אין מערכות פנימיות חזקות של איזונים ובלמים היכולות למנוע את תופעת המנהיג המהמר, ומאידך, במשטרים אלו, המנהיגים חוששים יותר מתוצאות האישיות של הפסד במלחמה, שכן אין להם יכולת לשחד פלחים משפיעים בחברה - ונפילה מהשלטון עלולה להתלוות לסנקציות אישיות קשות. מנהיג שחושש שההפסד במערכה יקרב אותו לעונש מאסר, למשל, ישתייך לסוג השלישי והמסוכן של המנהיגים המהמרים על תקומת מדינתם. למנהיג כזה תמריץ גדול במיוחד לקדם את טובתו האישית על פני טובת המדינה, ובכך לגרום לאסון לאומי.
ישראל היא מדינה בעלת משטר דמוקרטי, אך בשנים האחרונות, ובייחוד בשנה האחרונה, פעלה הממשלה במרץ להחלשת האיזונים והבלמים. בחסות חשש של ראש הממשלה ממאסר, הותקפו מערכות החוק, והוחלשו המערכות המקצועיות החיוניות. ראש הממשלה נתניהו, העומד בראש קואליציית ימין הומוגנית יחסית, הוא מנהיג חזק מאוד, בייחוד בתחום הביטחון הלאומי. אמנם תגובת הרחוב מנעה ממנו לפטר את שר הביטחון, ובכך לשלוט שלטון יחיד ללא מיצרים בתחום הביטחון, אך גם כך מעמדו הביטחוני אינו מעורער בתוך קואליציית הימין.
מנהיג חזק כמו נתניהו עלול לקבל החלטות אסטרטגיות בעייתיות. באופן עקרוני, עומדת המדינה בפני שתי אפשרויות: האחת, ההתקפה בעזה נעצרת עד שיוחזרו החטופים, יוסדרו מסדרונות הומניטריים בטוחים לתושבי עזה המעוניינים להתפנות, וצה"ל ייבנה ויאמן את כוחותיו למערכה שבה יופל משטר החמאס בעיתוי שישראל תבחר. החלופה האחרת היא להיגרר לסדר היום שבחר בו החמאס. מנהיג שחושש שהאפשרות הראשונה תערער את אחיזתו בשלטון באופן מיידי יבחר בחלופה השנייה. ואולי החלופה הראשונה היא העדיפה לאומה?
בשל כך יש לברך על הצטרפותה של מפלגת המחנה הממלכתי לממשלת החירום. ללא ספק, נוכחותם של חבריה בקבינט יש בה כדי לצמצם את הסיכון שראש הממשלה נתניהו יבקש להמר על ניצחון במערכה ובכך לאפשר לו להחזיק בכסאו. אבל בכך לא די. חיוני להבטיח קיומה של בקרה אפקטיבית על הפעלת שיקול הדעת של ראש הממשלה. מזווית זו, הדיווח שראש הממשלה שולט בלעדית (ללא נציגים של משרד הביטחון וצה"ל) בניהול המשא ומתן לשחרור החטופים מדאיגה, כיוון שמונופול כזה יסייע לו לקדם את טובתו האישית. אולי אף ביתר שאת מדאיגה הידיעה שלשכת נתניהו אסרה על קציני צה"ל להקליט את דיוני הקבינט המדיני־ביטחוני, למרות שההקלטות נדרשות לצרכים מבצעיים ונהוגות זה שנים. היעדר המידע מדיוני הקבינט משחרר עוד רסן על מנהיג שמעוניין להמר על הישרדותו במחיר של אסון למדינתו.
גם תצורת היחסים בין הקבינט "הרחב" ל"קבינט המלחמה" עלולה להיות בעייתית. קבינט המלחמה אינו בעל סמכויות עצמאיות. כל קבלת ההחלטות בקבינט המלחמה מבוססת על הסמכה לבצע פעולות מסוימות מטעם הקבינט הרחב. מסגרת זו מאפשרת לראש הממשלה לבחור את הפורום לקבלת החלטות, ולהתייעץ עם שותפיו לפי שיקולים שאינם לחלוטין שקופים.
אנו נזהרים בהטלת דופי בראש הממשלה נתניהו, שמוביל את המדינה ברגעים קשים וגורליים יחד עם שאר חברי הקבינט ומפקדי צה"ל. קריאתנו היא לחזק את החישוקים על מקבלי ההחלטות, כדי שיסייעו להם לקבל את ההחלטות הנכונות לטובת הכלל. ההיסטוריה, גם של מדינות דמוקרטיות, רוויה בהחלטות שגויות של מנהיגים שראו את טובתם לפני טובת מדינתם.
יש לחזק את החישוקים על מקבלי ההחלטות כדי שיסייעו להם לקבל את ההחלטות הנכונות לטובת הכלל. ההיסטוריה, גם של מדינות דמוקרטיות, רוויה בהחלטות שגויות של מנהיגים שראו את טובתם לפני טובת מדינתם
