המבחן העליון של כל מדינה בעת משבר לאומי, ואין ספק שאנחנו בכזה משבר, הוא היכולת לגייס את כל משאבי המדינה ביעילות. לא מדובר רק על גיוס אנשי מילואים וגם לא רק על הגשת עזרה דחופה לאזרחים בדרום. נראה שממשלת ישראל עדיין בהלם ולא מבינה את המצופה ממנה, ולכן אציין כמה מתוך עשרות החלטות נדרשות:
דבר ראשון, לקיים ישיבת ממשלה בעוד שבוע (לא יותר), ובה יציג שר האוצר שינויים וקיצוצים דרסטיים בתקציב 2023־2024. יש מישהו שחושב ש־200 מיליון שקל לאבי מעוז לטובת "זהות יהודית" הוא הדבר החיוני ביותר כיום? בכל יום נשרפים מיליונים על נושאים חסרי חשיבות ונדרש קיצוץ של מיליארדים.
כמו כן צריך ראש הממשלה להודיע שהחליט לקצץ את מספר משרדי הממשלה ל־15 בלבד בתוך חודש. השנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, 1974־1984, מוגדרות כ"עשור האבוד" של הכלכלה הישראלית. האינפלציה הגיעה ל־400 אחוז והמדינה הייתה על סף קריסה מוחלטת. מישהו יודע כמה זמן תימשך המלחמה הזו? כמה הוצאות ביטחוניות יידרשו, בכמה יצנחו הכנסות המדינה? היו לנו מלחמת לבנון השנייה, האינתיפאדה השנייה, וייתכן שכעת התחלנו את מלחמת העצמאות השנייה, אז בואו נתנהל בהתאם.
דבר שני, מטרת המלחמה בדרום נכונה. יש שתי חלופות להשיג אותה: האחת, מתקפה קרקעית רחבה, ובה המחירים בנפגעים והסיכונים האחרים ברורים. אפשרות שנייה היא להטיל מצור מוחלט על החצי הצפוני של רצועת עזה, מצור שיימשך שבועות, חודשים או שנים. בסוף, בלי אנרגיה, מזון ומים, לוחמי חמאס יגוועו, ייהרגו או ייכנעו.
כדי לבצע זאת לא מספיק לקרוא לאוכלוסיית העיר עזה וסביבתה לנוע לדרום הרצועה. לא רק שחמאס מקשה עליהם, אלא שהם לא יודעים מה מצפה להם באזור חאן־יונס, ולכן תנאי לפעולה כזו הוא לשכנע את העולם הנאור, זה שמטיף לנו להיות הומניטריים, להקים מחנות פליטים בדרום הרצועה, להביא לשם מים, מזון וציוד רפואי. אותם גורמים עושים זאת כבר עשר שנים בצפון ירדן למען פליטים מסוריה, אז מדוע לא כאן?
מצור שיימשך (אם יידרש) חודשים יאפשר לנו למצוא פתרונות יצירתיים כיצד להגביר לחץ, ולא חסרים רעיונות טובים. מצור ארוך מחייב סבלנות, אבל הוא אפקטיבי וחוסך נפגעים.
הדבר השלישי הוא העניין המדיני. אנו משווים בין דאעש לחמאס. זה נכון במובן הזוועות ששני הארגונים מבצעים, אבל דאעש הוכה קשות, בין היתר היות ששום מדינה לא תמכה בו. בחמאס תומכות במידה כזו או אחרת לא רק איראן, סוריה ורוסיה אלא גם קטאר (מארחת המונדיאל) וטורקיה (חברה בנאט"ו). גם מצרים וסעודיה לא מתנערות, והמערב לא עושה דבר.
הדבר הרביעי והכואב ביותר הוא גורל החטופים. קשה להיות אופטימיים. בנושא זה נכון יהיה, כמובן, לעשות כל מבצע צבאי אם תהיה היתכנות. צריכה להיות מוכנות לשחרור "בלי חשבון" של כל מספר מחבלים מבתי כלא בישראל תמורת סיכוי כלשהו לשחרור החטופים. וכמו כן חייבים להציג עמדה קשוחה מול העולם, ולפיה הנכונות שלנו לסייע הומניטרית בעזה תהיה מותנית ב(לפחות) התעקשות של האו"ם והצלב האדום לבקר את החטופים. לא מספיק שמדינות המערב יביעו סימפתיה. הן צריכות לפעול, ולא רק למעננו. ניצחון על חמאס הוא תנאי הכרחי לבלימת איראן ושותפיה, שמסכנים את שלום העולם.