זה לא הזמן, אני יודעת. זה לא הזמן לחפש אשמים, זה לא הזמן לעשיית חשבונות, זה לא הזמן לעסוק במה שהוביל למחדל הכי גדול שהיה פה מאז קום המדינה. וכן, זה לא הזמן לפוליטיקה. בעיקר לא לפוליטיקה. כי איך אפשר להתעסק בפוליטיקה אחרי טבח אכזרי שהדעת לא תופסת, כשעדיין סופרים את המתים, מחפשים את הנעדרים, חוששים לשבויים, ממתינים להתלקחות נוספת בזירה הצפונית.
שקט, יורים. קודם נסיים את המלחמה ואחר כך נטפל במחדלים.
צריך להודות שזה עובד, הציווי הזה שעובר בכל מקום, מבתי הקברות, דרך התושבים שנותרו ביישובים ובקיבוצים בעוטף, ועד בתי המלון שבהם מתכנסים היום הפליטים – כן, גם בישראל יש אלפי פליטים שעזבו את בתיהם ולא יודעים מתי יחזרו. זה עובר דרך מקומות הכינוס של החיילים, ברחובות הערים, אפילו במקומות שבהם עמדו עד לפני שבוע מפגינים וצעקו "בו־שה". עכשיו אנשים משתיקים זה את זה: לא עכשיו, לא פוליטיקה.
וזה חודר למערכת התקשורתית, דרך ערוצי הטלוויזיה, בפאנלים המשודרים בלופ אין־סופי. ששש... עכשיו לא מדברים על זה. הס מלהזכיר את המחדל הנורא שהוביל לטבח, זה שייך לחיים שלפני 7 באוקטובר, והעיסוק בזה יהיה רק אחרי. כי אם נתעסק בזה עכשיו, לא ננצח במלחמה.
ומול כל זה, יש את הצורך הנואש כמעט, שלא לומר נלעג, לתפוס את מי שקשור איכשהו למחדל – שר בממשלה, פוליטיקאי, איש צבא בכיר, כל מי שמעז בימים אלה להתייצב מול המצלמות – ולדרוש ממנו להגיד איזו מילה של התנצלות. לא משנה מה, העיקר משהו. אם לא "אני מתנצל", אז לפחות "אני אחראי", ואם לא "אני אחראי" אז משהו כללי יותר, למשל "אנחנו, הממשלה" או לפחות הבטחה שמיד אחרי המלחמה נבדוק, נעסוק, נחקור.
השיא היה בשבת, בראיון עם שר האנרגיה והתשתיות ישראל כ”ץ, שהתפתל כמו ספגטי מול שאלותיהם של המראיינים. מה אכפת לך, תגיד שהממשלה שלך אחראית, דחקו בו, אבל כץ ישב קפוא, ובפעם הראשונה שזכורה לי גם נטול מילים, מנסה לעקוף את הדרישה, ואם אפשר, לדבר במקום זה על ההישגים המרשימים של הממשלה.
הראיון הזה הזכיר את התוכנית "זהו זה" במתכונתה הישנה, כשהמראיין מנסה להוציא מיצחק רבין (גידי גוב) את המילה שמעון (פרס). בכל דרך שהמראיין מנסה, זה פשוט לא יוצא ל"רבין" מהפה.
אין מה לדבר. אלה היו תשעה ימים של שקרון חושים. עדר של פילים נמצא בחדר, וכל כך מעט מדברים עליו. הבעיה היא שהמחדלים ממשיכים במלוא העוצמה. האם גם על המחדלים שמתרחשים עכשיו אסור לדבר עד אחרי המלחמה? האם הממשלה יכולה להמשיך בייצור מחדליה ואסור להזכירם כי עכשיו יורים? האם אנחנו צריכים להמשיך ולנשוך שפתיים, רק בגלל אותו ציווי כמעט קונצנזואלי?
אז זהו. נדמה לי שזה נגמר. בסוף השבוע עוד היו מספיק אנשים שנשכו שפתיים כשגנץ, איזנקוט, סער, טרופר ושאשא ביטון נכנסו לממשלת החירום. הוויכוח היה אם היו צריכים להיכנס למרות הסירוב של נתניהו להוציא מממשלתו את הגורמים הקיצוניים. יש מי שיגידו שלא. שהם היו צריכים לדבוק בדרישתם עוד יום־יומיים, ונתניהו היה נשבר ומוותר. יכול להיות. ויכול להיות שלא. ואם לא, איך אפשר במצב שבו אנחנו נמצאים לדחות את כניסתם של שני רמטכ"לים לקבינט המלחמה.
ומה עם כל המחדלים ההולכים ומצטברים. חוסר התפקוד המוחלט של משרדי הממשלה, כשבמקומם נכנסים לפעולה ארגונים אזרחיים או סתם אזרחים; היעדרותו של נתניהו מיישובי וקיבוצי הרצועה במשך שמונה ימים; היעדר סיוע של המדינה למשפחות הנעדרים והחטופים; ההימנעות של ראש הממשלה במשך ימים מלדבר עם משפחות החטופים – רק אתמול הוא התפנה לכך.
והשרים. איפה השרים. חסרות משימות עכשיו שהם יכולים לקחת על עצמם? והידיעות על כך ששרה נתניהו מעורבת עד צוואר בדחייה של הקמת קבינט המלחמה מתוך חשש שגנץ ואיזנקוט יפרקו את הממשלה. יומיים אחרי זה כבר דובר על חוסר שביעות רצונה גם מהצטרפותו של ליברמן לקבינט. וכל זה תוך כדי גלגול העיניים המוכר כל כך, כשהיא מפיצה ש"אחדות היא צו השעה".
הביקורת הולכת ומתעצמת כשאשת ראש הממשלה, פסיכולוגית ילדים שלא מפסיקה להזכיר לנו את זה, לא מוצאת לנכון לבקר ילדים שעברו טבח, חלקם נותרו יתומים. איך זה לא בוער בעצמותיה, MA ,BA, הצורך לצאת ולעזור לילדים במצוקה, ובמקום זה היא ממשיכה לבחוש ולערבב בענייני המדינה.
האם אסור לנו לשאול מה עושים גיא לוי, דובר הליכוד, ועופר גולן, דובר משפחת נתניהו, בהערכות מצב של מערך ההסברה הלאומי, שאמורות להיות מקצועיות ונטולות שיקולים פוליטיים?
ומה עם אותה הצהרה מיוחדת שראש הממשלה הבטיח לנו ביום שישי בערב, שהתבררה כהודעה חלולה, חסרת פשר, שההסבר היחיד היה ששרה, שוב שרה, דחקה בו לצאת לתקשורת ולהיות ביידן. להגיד שגם הוא שוחח עם כמה משפחות של חטופים.
לא הגיוני? מנהלת לשכתה ציפי נבון כתבה פוסט מסית שבו כינתה את השמאל "חלאות חסרות רגישות מלאי שנאה ורעל, יצורים רקובים ובוגדים". שום דבר לא גדול עליה.
אז כן, מותר וצריך לבקר. כבר עכשיו. תוך כדי. לא לחכות לאחרי המלחמה. אל תיתנו לאף אחד להשתיק אתכם. לדחות את הביקורת לאחרי המלחמה כי עכשיו יורים. אם ניתן היה, אם הייתה איזושהי היתכנות פוליטית – נתניהו היה עף מכיסאו עוד לפני שבוע, כמי שהביא על ישראל את המחדל הגדול בתולדותיה. כמי שבזמן כהונתו בוצע הטבח הגדול ביותר בתולדות המדינה – בילדים, נשים, גברים וקשישים. שבמשמרת שלו, ובגלל מחדל שלו, ארגון טרור ביזה והשפיל אותנו.
אסור לנו לשכוח את זה. אסור לנו לתת לו לשכוח. צריך להזכיר לו את זה כל יום, כל שעה.
עדר של פילים נמצא בחדר, וכל כך מעט מדברים עליו. האם גם על המחדלים שמתרחשים עכשיו אסור לדבר עד אחרי המלחמה? האם הממשלה יכולה להמשיך בייצור מחדליה ואסור להזכירם כי יורים?
