למלחמה הזו אין עדיין שם. חלפו עשרה ימים; נהרגו למעלה ממחצית מניין ההרוגים במלחמת יום הכיפורים וקרוב לכפליים מהנופלים בששת הימים - ועדיין אין לאסון הזה שם.
"חרבות ברזל", השם הסתמי שפלט המחשב הצבאי, הוא חסר משמעות. שם המלחמה אמור לקשר בינו ובין החוויה הספציפית. במבצעים מוגבלים ניתן להסתפק בשמות חלולים - מי זוכר את ההבדל בין "עופרת יצוקה", "צוק איתן", "עמוד ענן", "מגן וחץ" או "שומר החומות"? כולם שמות סינתטיים שנוצרו על ידי אותו פס ייצור שניפק את "חרבות ברזל". יהיה זה גם בלתי מתאים לקרוא למלחמה על שם היום שבו פרצה, "מלחמת שמחת תורה" - אפילו אטימות הלב הרגילה של הנהגתנו לא תוכל לשדך בין "שמחה" לבין מלחמה.
על פניו זהו עניין חיצוני, שולי, אפילו קטנוני, ולא היא. השם "מלחמת העצמאות" גיבש את התודעה של הנלחמים באשר למטרת המלחמה. הוא הניע לפעולה. השם "מלחמת ששת הימים" ביטא היטב את חדוות הניצחון המופלא. "מלחמת ההתשה", שם שנקבע על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, ביטא היטב את מהות האירוע. "שלום הגליל" היה שם מטעה ומוטעה, כמובן, אבל אפילו הוא ניסה להכתיב תודעה באשר למטרת המלחמה.
ועכשיו, כאשר כ־300 אלף חיילי מילואים סיימו לאפס את הנשק, כאשר אין בית בישראל שבו מתגוררת משפחה רגועה, כאשר נושאת המטוסים הגדולה בעולם מגויסת לעגון מול חופינו, למלחמה אין עדיין שם. ארבעת בניי ושני חתניי גויסו, כמו כל חבריהם, למלחמה שאין לה שם.
חסר שם, בן בלי שם נקרא "אלמוני" או, בלעז, "אנונימי". אלו כינויים מרחיקים, מנוכרים, חוצצים רגשית. המלחמה הנוכחית היא עדיין אלמונית - כאותם חיילים, לפני קום המדינה, בהמנון הלח"י - אבל ראוי שתיקרא בשם. היא כל כך נוכחת, קרובה, מאיימת, שוברת לב. היא איננה אלמונית למי שכבר שילמו את מחיר האובדן, הפציעה, השבי או הנעדרות. היא תהיה צרובה בנפשם לעד. היא דופקת על כל דלת - בתחילה בעוטף ישראל ובהמשך בכל ישראל - ולכן איננה אנונימית. ובכל זאת אין לה שם. אין זה מקרה: אנחנו תוהים על המשמעות של המלחמה, על מהותה, ולכן מתקשים לקרוא לה בשם.
בבוקר יום שמחת תורה, מטח הטילים הראשון הבריח אותנו מבתי הכנסת בטרם הספקנו לקרוא, כנהוג, את הפסוקים הראשונים של ספר בראשית. לא שמענו את המילים: "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור (...) ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה". כבר בתחילת הסיפור האנושי ברור שקריאה בשם היא היא יצירת הדבר וחשיפה של מהותו. ה"אור" וה"חושך" הם כאלה משום שנקראו כך. בדומה, השם שנותן האל ל"אדם" מרמז על סופיותו (מן האדמה נוצר ואליה שב) והשם שנותן אדם ל"חווה" מלמד על תפקידה ביצירת המשכיות למרות הסופיות (אם כל חי) והאדם הופך את החיות ל"נפש חיה" כאשר הוא קובע להן את שמותיהן.
סוקרטס סבר שהאחריות למתן שמות לדברים צריכה להיות מופקדת בידי פילוסופים. אינני פילוסוף, גם לא קופירייטר. אבל חשבתי להציע: מלחמת בראשית. בכך נסמן לעצמנו ולעולם, שבניגוד לשתי הממלכות הישראליות הקודמות, שהסתיימו בעשור השמיני לחייהן, אנחנו, בעשור השמיני, רק מתחילים. בכך נקבע בתודעתנו כי ישראל שלאחר המלחמה לא תחזור להיות ישראל השסועה, נעדרת הגבולות, נעדרת חוקה, נעדרת ממשל תקין - כפי שהייתה עד עתה. המסע הציוני שהביא לקיבוץ הגלויות, להקמת המדינה ולפריחתה הפנומנלית, לא הסתיים. נתקן את הטעון תיקון ונתחיל מבראשית. מלחמת בראשית גם מרפררת אל היום שבו היא פרצה - בעת שקוראים בתורה מ"בראשית" - ובכך מציידת את המלחמה גם במטען רגשי יהודי, על־דורי. וגם במטען ישראלי עכשווי, כמו בשירה של נעמי שמר: "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב / לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב / לשמוע חלילים ברוח החופשית / ולהתחיל מבראשית".
ילדינו יוצאים לקרב. מולם, לכאורה, ארגון טרור עזתי, ולא היא. מולם, מול כולנו, ניצב האיסלאם הדתי הפונדמנטליסטי, הסוני (חמאס) והשיעי (חיזבאללה ואיראן). ישראל מותקפת משום יהדותה וממנה, מיהדותה, מראשיתה, אנו שואבים את הכוח שיוביל אותנו לניצחון. לאחריו נפנה למשימת הדור: אתחול של המפעל הציוני, מבראשית.
פרופ' ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI)
בעזרת השם "מלחמת בראשית" נסמן לעצמנו ולעולם שבניגוד לשתי הממלכות הישראליות הקודמות, שהסתיימו בעשור השמיני לחייהן, אנחנו, בעשור השמיני, רק מתחילים